קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

הסוסים – בינינו לבינם ובינם לבין עצמם

06/07/2016
הסוסים – בינינו לבינם ובינם לבין עצמם ... עבדתי בכל ענפי המשק אך יותר מכל רציתי לעבוד בחוות הסוסים. החווה לגידול סוסים הוקמה בשדה-בוקר על ידי הסוכנות היהודית. באותם ימים היו העולים החדשים שיושבו במושבים, מקבלים מהסוכנות יחד עם הבית וחלקת האדמה, גם סוס לעבודות המשק. מי שקיבל סוסה התחייב למסור לסוכנות בבוא העת את הסייח הראשון שיוולד לה. את הסייחים היו מקבצים אחת לשנה מרחבי הארץ ומעבירים לחווה בשדה-בוקר. עובדי החווה היו מגדלים את הסוסים, יוצאים למרעה עם העדר בוואדיות שסביב הקיבוץ, מאמנים את הסייחים שהגיעו לפרקם לחרוש ולמשוך עגלה ומוכרים אותם לחקלאים. רבים מחברי לגרעין רצו לעבוד בענף הרומנטי הזה, אך אני מצאתי בלי משים דרך עוקפת: התחלתי לעבוד עם עדר הכבשים הבלתי אטרקטיבי. פעמים רבות היינו נפגשים במרעה, רועי הסוסים ורועי הכבשים. היינו אוכלים יחד ובעיקר שותים יחד את התה הבדואי שהיה לנו כסם. כך התחלתי לרכב בשטח פה ושם עד שהייתי לרוכב מיומן. באחד הימים התבשרתי בארוחת הערב כי שובצתי למחרת ליציאה למרעה עם הסוסים, לבקשת מרכז הענף. לא עברו ימים רבים והייתי לאיש מקצוע בעבודה עם עדר הסוסים, שמנה למעלה ממאה ראש, מומחה לטיפולים וטרינריים, כגון חבישת פצעים, הזרקות וגילוף פרסות, ומאמן מדופלם לחריש ומשיכת עגלה. באחד הימים הודיע לי אברם מזרחי*, מרכז הענף ומורי ורבי בתורת הסוסים, כי ממחר הוא עובר לריכוז המסגריה ואני ממונה במקומו למרכז הענף. ידעתי שאני זקוק לסוס שבשעת הצורך יוכל לדהור מהר יותר מכל העדר. שמתי עין על סוס ערבי צעיר בן שנתיים וחצי שזה עתה הגיע לפרקו, אדמוני עם יפה עיניים. התחלתי לפלרטט איתו ובאחד הימים קפצתי על גבו ולהפתעתי הוא קיבל אותי. מכאן ולהבא התחלתי בתהליך אימון מיגע שבסופו קבלתי סוס שהיה לי אח ורֵעַ והיה לאגדה בקיבוץ. קראתי לו ג'ינג'י. ה"גיבוש" של ג'ינג'י להכשרתו לסוס רכיבה מעולה, התרחש רק במהלך הנדידה לתל רעים: לאחר מספר שנות בצורת רצופות באזור, הלך והצטמצם המרעה בסביבות הקיבוץ. נערך הסכם עם קיבוץ תל רעים לפיו עדר הסוסים ירעה בחודשי הקיץ בשדות השלף שלהם לאחר הקציר. [קיץ 1959 וקיץ 1960]. יצאנו עם העדר, ארבעה רועים, למסע בן יומיים לאורך כמאה ק"מ, במהלכו אף נפחו את נפשם שלושה סוסים. במהלך התנועה עם העדר היה עלי להשקיע מאמץ רב בהפעלת ג'ינג'י והגעתי לתל רעים עם כאבים ביד ימין ובירכיים. אבל בבוקר שלמחרת, עם היציאה למרעה נענה הסוס לכל פעולה שלי בקלילות מפתיעה. מכאן ואילך הוא היה קורא את הרצון שלי לנוע ומגיב בדרך מופלאה בהליכה, ריצה או דהירה בכיוון הרצוי. לפעמים, כאשר הייתי מזהה סוס שהתרחק מהעדר, הייתי מאתר את ג'ינג'י במרעה, קופץ עליו ודוהר ללא אוכף ורסן. באחד הימים, בהיותי במרעה בתל רעים, גיליתי פתאום שהעדר מתחיל להתקבץ ולנוע לעבר הקיבוץ. היה עלי לעצור את העדר לפני שיעבור לדהירה כי אז קיימת סכנה של היתקלות בגדרות. עליתי על ג'ינג'י עם רסן וללא אוכף ויצאתי לדרך. העדר עבר בינתיים לדהירה. הדרך לעצור עדר סוסים דוהר היא להגיע במהירות לראש העדר ולחתוך הצידה. ראשוני הדוהרים מוטים, יוצרים סחרור והעדר נעצר. עשיתי את זה לא פעם אך בפעם הזו המשיך סוס שחור וחסון לדהור עם ראש מורם קדימה, נתקל בי בכוח ואני עפתי אל הקרקע. כל העדר שעט מעלי. כשקמתי על רגלי מנער את האבק, הבנתי שניצלתי בנס... ביציאה למרעה היתה היררכיה ברורה בתוך העדר: היו מי שצועדים תמיד בראש, מי שמשתרך במאסף ומי אי שם באמצע. היו מערכות יחסים בין הסוסים: לכיש היה מאוהב בירדנה. הוא התנהל תמיד בקרבתה, קצת מאחור כמי שיודע את מקומו. ירדנה היתה סוסה ערבית יפהפיה. היא נקנתה מבדואים שלפי המסופר גנבו אותה מאורוות המלך חוסיין. לירדנה הייתה סייחה בשם דַיִיקה, שאביה מולידה היה דיין, סוס ההרבעה של העדר. ירדנה לא הצטיינה כאם וכשדייקה הייתה מאבדת אותה בתוך העדר וקוראת לה היא לא טרחה לענות לה. אז היה לכיש נכנס לפעולה: דוחף בעדינות את דייקה, מגרש סוסים שהיו מנסים להתנכל לה עד שהביא אותה לקרבת אִמה. דיין שנא את ג'ינג'י. יום אחד בהיותנו במרעה ליד אגם ירוחם, הייתי רכוב על ג'ינג'י כשזיהיתי ברגע האחרון שדיין עומד לבעוט. הטיתי את ג'ינג'י במהירות, אך היד האוחזת ברסן ספגה את קצה פרסתו של דיין. נאוה אברהם [בכרך] שהזדמנה למקום בדרכה לקיבוץ חבשה אותי. בּוּבָּה היתה סוסה יוגוסלבית לבנה, חזקה ורחבת מימדים. היא נרכשה מהיוגוסלבים יחד עם בּוֹמְבָּה החוּמָה-אדומה והן הגיעו ארצה באוניה. בובה ובומבה עבדו בקיבוץ כשהן מושכות את העגלות המבוקשות תמיד בסידור העבודה. כשבובה היתה יוצאת למרעה היא היתה המלכה. היא צעדה בראש ואוי לסוס שניסה לעבור אותה. מספר חודשים לאחר בואה לקיבוץ היא המליטה את מֶרֶץ. יום היוולדו של מרץ היה יום חג. הוא היה סייח יפהפה, חום עם רעמה בהירה וכל אחד ראה חובה לעצמו לחבק אותו. הוא גדל לסייח ענק וחסון, בן טיפוחים של הרועים. כשהיינו יושבים לאכול במרעה הוא היה מתקרב, דוחף את ראשו הגדול בינינו ומבקש את פרוסת הלחם החביבה עליו, אותה היה מלחך בעדינות מתוך כף היד. בומבה היתה חכמה ותוקפנית. אסור היה להתקרב אליה מאחור וכשמישהו חדש ניגש לרתום אותה היתה מטה אוזניים לאחור וחושפת שיניים. היא פתחה יום אחד את דלת התא שלה בגדרה בעזרת השפתיים והאף, פתחה גם את הדלת החיצונית, ואז הרימה את פתח מיכל התערובת והחלה לזלול את השעורה שנשפכה ארצה. מהזדווגותה עם דיין נולדה קֶסָלֶה. "רִאשונה" היתה סוסה ערבית אצילה. הרכיבה עליה היתה חוויה נעימה, גם בלי אוכף, עקב מבנה גבה. היא ידעה להתייחס בזהירות לילדים שהיו מרכיבים עליה. היא ילדה לדיין את טל. כשהייתי פוגש את ג'ינג'י הייתי מצמיד את לחיי ללחיו באהבה. יום אחד בעודי צועד בקיבוץ כשג'ינג'י צועד לידי, פגשתי מישהו ועצרתי מולו לשיחה. פתאום הניח ג'ינג'י את ראשו על כתפי כשהוא מצמיד את לחיו ללחיי. יום אחד יצאנו למרעה עם הסוסים כ-10 ק"מ לכיוון תל-ירוחם. בתום יום המרעה, לקראת ערב, הסוויתי את פח השטח בתוך שיח מיתנן ובקשתי משותפי למרעה לנסות למצוא אותו. הוא לא מצא. הפח כלל את ערכת התה החשובה, צינצנת ריבה, גפרורים ואת הסנדלים שלי. למחרת חזרנו לאותו מקום. כשהתחלנו להתארגן לארוחת בוקר ושלפנו את הפח ממקום מחבואו התברר כי מישהו ביקר שם, ליקק את הריבה, רוקן את התה והסוכר וגנב את הסנדלים. בארוחת-ערב סיפרתי ליהושע כהן על הגניבה. יהושע, שהבדואים כינו אותו "זבד שוע" - הקצין שוע, היה איש הקשר של הקיבוץ בכל מה שקשור לבדואים. כעבור יומיים אמר לי יהושע: "אני יודע בדיוק מי גנב את הסנדלים, הוא כרגע נועל אותם". עבר לא מעט זמן עד ש"אושרו" לי סנדלים חדשים. ....הבצורת המתמשכת הביאה לחשיבה מחדש על הכדאיות הכלכלית של קיום החווה בשדה-בוקר. כלכלנים חישבו ומצאו שחיסול החווה ונטיעת אפרסקי "אלברטה" במקומה ישפרו את מצבו הכלכלי של הקיבוץ. ואז הגיע היום המר והנמהר כאשר באסיפת החברים נפלה ההחלטה על חיסול העדר. לא עזרו נימוקי הנגד על רומנטיקה ונוסטלגיה. מוטי בן-דור. חבר שדה-בוקר בעשור הראשון. * אברהם מזרחי הוא המצולם על הסוס בצילומים הגדולים שבמתחם צריף בן-גוריון.

מסמכים מצורפים

6.jpg
חסר רכיב