קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

הצאן 1959

06/07/2016
הצאן 1959 נאוה בכרך כשבאתי לכאן נמשכתי לעבוד בחקלאות, אך קודם הייתי צריכה לעבוד במטבח ולהחליף את אורה (מהגרעין שלי) שהיתה בקורס בישול. אחר כך הלכתי לעבוד במטע, בעונת הגיזום ב"אלברטה". תוך כדי כך עלה עניין הצאן, לא זוכרת מי שיכנע אותי, ומאחר ונמשכתי לחקלאות וליציאה למרעה, הסכמתי לעבודה זו. עבדתי בצאן כשנתיים, עם אולי רווה כמרכז, עד שנחמה החליטה שמקומי באקונומיה. אני זוכרת תקופות בהן יצאנו לימים שלמים למרעה. היינו הולכים לאזור ואדי טעות או ואדי העץ. מאד אהבתי לצאת למרעה. אני זוכרת שהייתי במרעה בנחל טעות ובדרך חזרה אחר-הצהריים הלכנו דרך הוואדי והגבעות, עלינו וירדנו, ומאזור הדייקה ראינו את ענן האבק של עדר הסוסים ששעט מה"כוכב" הביתה ... כל ההתרחשויות בטבע היו מקסימות בעיני. במקרה אחר רעינו, וגילינו על ההר בדואים עם העדר שלהם. פתאום משום מקום הגיע ג'יפ של המשטרה או הצבא, החלו יריות באוויר. זה כנראה היה בתקופה שלא היה מספיק מרעה והבדואים ניסו לחדור לאזור שלנו. בימים הקצרים יצאנו רק בבוקר לוואדי העיר העתיקה, או לגבעת ברברה. כנראה שזה היה לקראת הקיץ כשלא היה הרבה מרעה, יציאות קצרות למספר שעות. יצאתי לבד והתנדבתי לכך כי אהבתי זאת מאד. מי שנשאר בבית ולא יצא למרעה עבד בניקוי החצרות, עם מגרפה ישרה מברזל. .. עבודה מאד קשה ולא אהובה עלי. עבודה נוספת קשה היתה להכין אוכל לאבוסים. דלי תערובת שוקל 20 ק"ג וכדי שיהיה יותר קל, סחבתי שני דליים בבת אחת. וכמובן היו חוויות החליבה, והארוחות שעשינו אחרי החליבה. מי שלא היה שותף לחליבה באותו לילה היינו באים להעיר אותו עם מגש של אוכל. עוזי פופר ימים שלמים ורבים יצאנו יחד למרעה. לקחנו אוכל ליום שלם, היינו עושים מדורה ומטגנים חביתות. לא אהבתי לצאת למרעה, זה היה מתיש ומשעמם. פעם יצאנו מעל גבעת ברברה לכיוון ואדי טעות וראיתי שם ולד של צבי בלי האמא שלו. לא נגענו בו. סיוט מתמשך היה בקיץ. כשלא היה מרעה באזור היו יוצאים לכמה חודשים לנדידות. היינו יוצאים לקבוץ רֵעים לרעות על שלפי הפלחה שלהם לתורניות של חודש. היינו 2-3 חבר'ה שהתחלקנו בכך. זה היה יותר גרוע ממילואים. לא היינו מגיעים הביתה כי לא היו אמצעי תחבורה. בשלב מסוים היה גם שכיר בצאן שעבד שם. לא היה נחמד שם. הצאן היה מועבר לרֵעים במשאית וזה היה מסוכן לצאן כי אם כבשה היתה נופלת במשאית בזמן הנסיעה הכבשים האחרות היו רומסות אותה. לכן בכל משאית כזו היה נוסע מלווה שנסע עם הצאן למעלה והשגיח. סיוט לא נורמלי. אני חלבתי וחלבתי, עד היום אני מרגיש את זה. יש לי ידי חולב. אני זוכר מצבים שאחרי החליבות לא היו מספיק מים חמים, או שהיו מים חמים מדי שלא יכולנו להתקלח. החליבות היו בבוקר,בהריים וברב. הרבה שנים זו היתה תורנות, וכמו בכל תורנות יש כאלו שעושים יותר וכאלו שעושים פחות. היו 240 חולבות, עניין של כמה שעות. עד שגומרים חליבה אחת, צריך להתחיל את השנייה... חליבות ערב היינו גומרים לפעמים ב- 23.00. בסוף עוד היו אומרים לנו שלא הרוויחו מהחלב וזה היה מתסכל ומוציא את החשק. לפחות 5-6 איש היו חולבים בו זמנית. רק בשנה האחרונה הגיעה מכונה. עד אז חלבו בידיים. קנו פרה במיוחד כדי שיהיה חלב לתינוקות. קראו לה יפהפיה. בשלב מסויים היו שתי פרות שהיו מסונפות לצאן וחיימקה ואני היינו אחראים עליהן. היינו צריכים לחלוב וכמובן שחיימקה נרדם הרבה פעמים ואני הייתי צריך לחלוב במקומו. שלוש פעמים ביום חלבנו. מיד אחרי שחלבנו בסככה בצד הדיר, היינו מביאים את החלב לחדר האוכל, זה סיפק את צרכי החלב של המשק במשך כמה שנים. את החלב היו מרתיחים לתינוקות, לטרקטוריסטים שעובדים באבק ולנשים הרות. שאר הקבוץ "זכה" לקבל דייסה מאבקת חלב. לא היה חלב אחר – שתו קפה שחור. כשהיו שתי פרות והיה הרבה חלב, הפרידו כמה פעמים מהחלב את השמנת ואחר-כך השתמשו בה לקצפת. מתוך שיחה שהוקלטה עם נאוה ועוזי בנושא הצאן הראשון, 2001.