אורי בר-סלע

אורי בר-סלע אורי בר-סלע היה אחד מצוות המסגריה, שהיה אז גדול למדי. בתקופה זו בנינו את סככת האריזה ועוד עשרות מבצעים גדולים. בחלקם היה צורך לעבוד בגבהים אך לאורי לא היה שמץ של פחד בנושא זה. לאורי היה דחף בלתי ניתן לכיבוש לבצע דברים שלעיתים קרובות היו לצנינים בעיני ה"ממסד". כך, ורק כך, הוקמה פינת החי, למרות כל ההסתייגויות במשק. אפשר אולי להשוות את הדחף של אורי לעשייה חריגה לדחף של אדם אחר שהיה כאן – בחור ששמו צדוק, שהשאיר אחריו את פסל העירום ליד הפאב ואת הפסלים בדרך ללימנים. צדוק היה מוכן "למכור את אביו ואת אמו" תמורת שניים-שלושה שקי מלט עבור פסליו. כך גם אורי. הוא סחב צנורות, רשתות וכל דבר שהיה עשוי לשמש לו לבניית כלוב הקופים ושאר ירקות. כמובן שהכל בוצע במסגריה, בעיקר אחרי העבודה הרגילה. לא אשכח את הבולמוס שתקף אותו כשהחליט לבנות "מכונית מרוץ". המכונית הורכבה מגרוטאות של מרסס, חלקי מכונית ומה לא ולבסוף נבנתה "מכונית לתפארת". מחצית הקיבוץ התאסף לאורך הכביש ההולך מבית-הגנרטורים ללול-ישן. הגיע הרגע הגדול, אורי התניע את ה"קקמייקה" שלו, המנוע פצח בצרצור נוראי, הקלאץ' הוכנס לפעולה ואורי יצא ל"נסיעת הבתולין" שלו. במהלך הנסיעה התברר... שאין בלמים. אורי המשיך בנסיעה בלתי מבוקרת, המכונית עלתה על סלע גדול למדי ונבלמה בחבטה עזה, אבל אורי המשיך בטיסה באוויר ב"מסלול תלול" עד שהגיע לקרקע, למרבית המזל עם חבטות קלות, לקול תרועת הצופים. לכידת דורבנים היתה מעשה יום-יומי עד כדי כך שענין בישולם היה כבר לזרא. מחוסר ברירה הוכנסו ה"עודפים" אחר כבוד למסגריה. במשך היום התחבאו הדורבנים בינות לפחים ובלילה יצאו "לשאוף אוויר". אזכיר עוד את החנוכיה שאורי בנה בתחרות חנוכיות, מין סביבון "מעשה מוכני" הבנוי משיני קולטיבטור עם נורות נדלקות וכבות וכל זה מסתובב על-ידי מנוע חשמלי. עד לפני מספר שנים עמדה החנוכיה על בית-הגנרטורים, עד שנזרקה משם למזבלה. קיצורו של דבר, במחיצתו של אורי לא היה רגע דל. שלום.