קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

גידולי שדה

06/07/2016
גידולי שדה הגעתי לשדה-בוקר בשנת 1970 והתחלתי לעבוד בשלחין. אריה היה אז מרכז המשק והוא הכניס אותי לנושא של חקלאות מדברית. גידלנו אז תפוחי-אדמה לזרעים, מלונים ואבטיחים לצרכי הבית ובשלב מאוחר יותר גם תירס. בשטחי ה"לימנים" שהיו פנויים בשקע הדרומי וגם בצפון גידלו חיטה עבור חברת "הזרע", כדי לנצל שטח זמין. זה לא היה פשוט בגלל ריסוסים ועיבודים אבל עשינו זאת. היו אז מספיק מים, בעיקר בחורף כי היו הקצבות מים יותר גדולות. בשלחין עבדו: דודו, בורך, יאיר ארליך, אריה, מיכאל עפרן, ביל שלדקס, נקלטים, אשר קאופמן, רון שרצר, עופר גרינבאום, עודד מרגלית ושנות שרות – "תחנת רכבת" מבחינת כוח אדם. היתה אווירה אחרת בעבודה. עבדנו הרבה שעות ללא חשבון. תפוחי-אדמה היו מוצאים עם קומביין שהשאיר תפוחים בשטח וילדי בית-הספר אספו את מה שנשאר בשקים. אנשים רבצו והרגישו את הקשר לאדמה. זו היתה תקופה יפה. עבדנו הרבה בלילות - ריסוסים, פתיחת וסגירת מים. כשריססנו בשלחין בלילה פגשנו תמיד צבוֹעים שנמשכו לריח הריסוס. הם התקרבו ולא פחדו, רק כשירדתי מהטרקטור הם ברחו. כשהיינו נוסעים בלילה לפתוח מים ראינו הרבה דורבנים, זאבים ושועלים. עברתי לפלחה בשנת 1974, אז קיבלנו לעיבוד גם את הפרדס ואת עש"ב. עברתי לשם כי מאד אהבתי ונמשכתי לשטחים הפתוחים, אהבתי מאד את האדמה. השטחים הפתוחים, הטבע, פריחת בר טבעית, הציפורים, החיות: עדרי צבאים, חסידות, כל אלו משכו אותי מאד. יאיר הקים את הענף והיה מרכז. הוקם צוות עם בורך, עודד מרגלית, טוני קורודץ, אילן, גגה וצ'יקו מגרעין "עקב". אני הייתי אחראי לקחת את האוכל בבוקר – לקחתי כמה פרוסות לחם, כמה עגבניות וקופסת תירס ... יצאנו מהמשק בחמש בבוקר וחזרנו בין חמש לשש בערב. בגלל היום הארוך החברה לא הסכימו להסתפק באוכל זה ובסוף חמי היה אחראי על האוכל בעזרת המטבח. רצינו שכל ענפי השדה – שלחין, פלחה ועש"ב – יהיו תחת חסות אחת. רצינו שהעובדים יוכלו לעבוד בסבב בין הענפים האלו כדי להקל על העובדים כדי שאנשי הפלחה לא יצטרכו לנסוע לשם כל יום. אריה סירב לכך בכל תוקף והדבר גרם לשחיקה מאד גדולה היות והנסיעה לקחה לנו 90 – 80 דקות לכל צד. בילינו שמונה - תשע שעות בעבודה ועוד שלוש שעות בכביש. היו הרבה עבודות לילה: ריסוסים, חריש, עיבודים, כשרצינו להספיק לפני הזריעה. ניסינו לעשות את כל העיבודים והעבודות בכוחות עצמנו. כשלא הספקנו, היינו עובדים עם חוּדְרי מרהט. מבחינת השטח: התחלנו ב- 4500 דונם וגדלנו ל- 6000, בזכות "שטחי אש" שקיבלנו מהצבא. גידלנו: חיטה לגרעינים, אפונה לגרעינים ל"הזרע", חמניות ל"אחים חממה", חריע וסורגום. אחד העובדים בפלחה היה "משוגע לנקיון" ולכן הקבינה של הקומביין היתה חייבת להיות מצוחצחת כמו הבית שלו והוא השבית את המכונה בבוקר ובערב לצרכי נקיון. היינו צריכים לחכות לו בסוף כל יום עבודה כשרצינו כבר לזוז הביתה – והוא בשלו ... לשומר הבדואי, אבו פרחאן משבט אל מקייב, היה אוהל במחנה. תפקידו היה לשמור על המחנה והכלים. בעזרתו או בגללו למדתי קצת ערבית. כשהגענו בבוקר היו מוכנים תה או קפה חם על הגחלים באוהל. אשתו היתה עושה פיתות שנשמרו חמות מתחת לשמיכות והגישה לנו אותן כשהגענו. עבדתי שם עד שנת 1978, אז נסעתי לחו"ל לשנת חופש. כשחזרתי עבדתי שוב בשלחין עד שעברתי לאחזקה. מוקי ארנוני, ראיינה: יעל יהל, 2001.