קיבוץ שדה בוקר
קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

סיפור המים

06/07/2016
סיפור המים בעיית המים היא אחת הבעיות החשובות המלוות את שדה-בוקר לאורך כל השנים. צינור המים הראשון שהונח מירוחם, היה בקוטר "6. לאחר מלחמת קדש הונח קו הדלק הראשון מאילת צפונה, קו של "8, שלא הספיק להעביר דלק הרבה זמן, ועם הנחת קו הנפט "16, הפך קו זה, "8, להיות המוביל הראשי של מים לשדה-בוקר ואחר-כך גם למדרשה, לעבדת ולמצפה רמון. שני קווי המים, ה- "6 וה- "8, שינו את אופיו של המשק, אשר הלך והתפתח בכיוון של ענפי חקלאות בהשקייה – המטע והשלחין. הפיתוח המהיר של המטע וצריכת המים הגוברת מעמידים בספק את יכולתם של שני קווי המים, שמצבם הלך והחמיר במשך הזמן, לספק בעתיד את תצרוכת המים המתוכננת של 4000 מ"ק ליממה. בביקורו במשק בראשית 1963 של לוי אשכול ז"ל, מנהל מחלקת ההתיישבות ושר האוצר, מועלית בפניו הבעייה במלוא חריפותה והוא מקציב מיד מיליון וחצי ל"י להנחת קו "12 ממשאבי-שדה, אשר יפתור אחת ולתמיד את בעיית המים במקום. אגב כך הפטיר אשכול: "אוי קינדערלך, זה היה עולה לי הרבה יותר בזול להחזיק את כולכם על חשבוני במלון בתל-אביב". מקורות ותה"ל, שהיו אמורים לנצל את התקציב, משכנעים אותנו שטובת הנגב מחייבת הפניית התקציב לקידוחי נחל פארן, אשר צריכים לספק מים לכל הר-הנגב, כולל אספקה נוספת לשדה-בוקר, ובמקום מיליון וחצי לקו ממשאבי-שדה, אנחנו מקבלים מכתב התחייבות ממנהל "מקורות" דאז – צבי צור, בזו הלשון: מכתב זה, אשר החזקנו במסגרת גדולה והפצנו בין המעוניינים, שימש אבן-פינה למאבק על המים בשנים הבאות. עד מהרה חלה התפקחות מהסיכוי להבנות מקידוחי הפארן, ופיתוח אזור מצפה-רמון מעמיד בספק את יכולתנו לקבל מים מהדרום. הקווים הישנים מהצפון הולכים ומתבלים והמצב מחמיר. מתנהל מאבק ממושך עם "מקורות" ומשרדי הממשלה ותילי-תילים של מכתבים וזכרונות-דברים מפגישות גדולות וקטנות נערמים בתיקינו. הולכת ומתבררת תמונה מכאיבה, שלאחר שוויתרנו על התקציב להנחת קו המים ממשאבי-שדה, לא מוכנים שוב להקציב סכומים גדולים לפתרון הבעייה. התשובה היא – שכל פתרון זמני, שיעלה פחות מהריבית השנתית על ההשקעה בקו החדש, עדיף. במקביל למאבק על כמויות המים וקו משאבי-שדה, מתנהל מאבק קשה על טיב המים. המים מגיעים אלינו בצינורות ארוכים וישנים ויוצאים מהברז כשהם מלאים משקעי חלודה וצבעם כצבע הקפה. במשך שנים ניסו לשכנע אותנו שחלודה אינה מזיקה לבריאות. לאחת הפגישות עם "מקורות" בעניין הבאנו איתנו דוגמא של המים. מארחינו קיבלו את פנינו בפליאה ואמרו: "קפה לא הייתם צריכים להביא מהבית, זה תקבלו על חשבוננו כאן". והענין הוכרע – הדרגים הגבוהים קבעו שיש לפתור את בעיית טיב המים. אצל דרגי הביצוע התגלגל הענין ונסחב שנים. רק לאחר לחץ כבד ומרפקים, הותקנו לבסוף לפני שנה [1971] המסננים וזכינו סוף סוף לראות את קרקעית בריכת השחייה מתחת למים. בשלוש השנים האחרונות החמיר מצב הקווים והספקת המים עמדה בסכנה. ושוב הוצע לנו פתרון זמני, של "בוסטר" בינינו לבין ירוחם, אשר יגביר את כמות המים שהקווים הקיימים מעבירים. בחששות כבדים הסכמנו לתכנית, שהתגלתה במהרה כתכנית כוזבת – ה"בוסטר" החדש כמעט שלא הצליח לעבוד ולמלא את יעודו. בניגוד לדעת המומחים התרענו עוד לפני חמש שנים שתוך 5-3 שנים יצאו הקווים מכלל שימוש והתברר, לצערנו, שצדקנו. הקווים הפכו למסננות, כאשר מדי יום נוצרו חורים חדשים שהפכו לקו של מעיינות בינינו לבין ירוחם. אנשי סניף "מקורות" באר-שבע, שהיו ערים לנעשה, הציבו צוות מיוחד שעסק בתיקונים על הקו וברגים למאות נתקעו בחורים שבצינור על מנת להבטיח את מעט המים למשק. בשנה שעברה סבל המטע נזק רב מחוסר מים וענף השלחין עמד בפני סגירה. כאן נכנסנו להילוך גבוה בטיפול במוסדות השונים: משרד החקלאות, "מקורות", תה"ל, נציבות המים, הסוכנות והתנועה. כל אחד ניסה לעזור לנו לפי דרכו, אך התברר שללא הפעלת מלוא הלחץ מצידנו לא יזוז דבר. מונתה ועדה לבדיקת הנושא והתקיימו פגישות רבות. לבסוף הוכרע על הנחת קו "12 ממשאבי-שדה. הסכום הגבוה שצריך הקו לעלות היווה גורם מעכב בביצועו, אך חברו יחד הלחץ שלנו, הכרתנו שהקו חייב להסתיים עד קיץ 1972 והקושי של "מקורות" להחזיק את הקווים הקיימים. במבצע מזורז הונח סוף סוף הקו. ב- 26.7.1972 הגיעו המים לבריכות דרך הקו החדש וב- 1.8.1972 הגיעו המים לשלחין ולמטע. משק כנפי ההיסטוריה נשמע יחד עם תקתוק הממטרות, ואבן כבדה נגולה מהלב. במסיבה שערכנו לכבוד סיום הנחת הקו שאלתי את מנהל "מקורות" באר-שבע מה יעשו בקווים הישנים. הוא ענה שאיננו יודע מה יעשו בקווים, אבל את הברגים, בכל אופן, כדאי להוציא מהם... אכן קיבלנו מתנה ראויה לחג ה-20. שמואליק. פורסם בעלון חג ה-20, עלון 52, 9.1972.