קיבוץ שדה בוקר
קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

כך זה התחיל...

06/07/2016
כך זה התחיל... הגענו לשדה-בוקר ביוני 1973, כשלב הכשרה לקראת עליה לקרקע של "אשלים", (אז הר"ת - "התיישבות רב-תכליתית"). גרעין שקם בעיר, במטרה להקים ישוב חדש בנגב, לאחר 25 שנה שלא קמה כאן כל התיישבות. הרעיון היה להשתלב לתקופת הכשרה של כשנה בקיבוצי האזור, כדי לחיות וללמוד את אורח החיים השיתופי. אני זוכרת את ביקורנו הראשון במשק ב-1973. היה יום אפרורי ואחרי שעברנו את באר-שבע, השתנה גם הנוף והיה לחוּם, קצת משמִים. כשנכנסנו לתחום חצר הקבוץ היתה לי הפתעה כשראיתי את שטחי הורדים שפרחו בשלל צבעים ואת הדשאים הירוקים והצפורים. ערכנו סיור בקבוץ בליווי זאב זיוון, שהיה אז מזכיר, וניסיתי לדמיין את עצמי ומשפחתי במסגרת זו. שדה-בוקר נבחרה על ידינו, מיידית. א. בגלל הלינה הפרטית (בתנו ענבר היתה בת 5 חדשים בהגיענו). ב. הקשר לבן-גוריון, שבעצם שנינו "גדלנו על ברכיו". ההכשרה התארכה לתקופה של 3 שנים עקב פרוץ מלחמת יום כיפור ועיכוב בהקמת הישוב הארעי (היום – "ספינת המדבר", ביר עסלוג'). היינו במעמד מוזר. לא קליטה, לא חברות. משהו מעין אורחות. זה בהחלט לא היה קל. חיכיתי עם ענבר בבית עד שיפתח בית תינוקות (היתה רק תינוקת אחת - מירב גרוס). רעיון הפרידה מענבר ל-9 שעות ביום היה כמעט בלתי נסבל. היא בכתה שם ואני בכיתי במקום אחר. חברינו הקרובים האמינו שתוך זמן קצר נחזור העירה. האמת היא שבתחילה הייתי צפור די מוזרה בנוף האנושי. צפורני הארוכות, הלבוש העירוני המוקפד, העקבים - נראו די זרים בהתחלה. מהר יחסית נטמענו בהווי של שכונת הדרקסלר (מול הנהלת-חשבונות היום). השכנים היו חבר'ה צעירים, חלקם רווקים. התקבלנו בחום. בילינו את כל הקיץ הראשון על הדשא עם שכנינו. גם אחרי ארוחת הערב ישבנו על הדשא של פרנס-שיריזלי, בדרך-כלל עד השעות המאוחרות. (כשרצינו לדעת מה השעה – הקמנו רעש ורפי בכרך ז"ל היה יוצא ומודיע לנו במדויק מה השעה, כדי לפזר אותנו משם). שכונה מגובשת ונחמדה. משפחת חורש הצעירה היתה המשפחה המאמצת שלנו. בשנה הראשונה הייתי חולה די הרבה וגם בשמירת הריון וענני מלחמת יום כיפור כבר התקדרו ברקע. הוצע לנו לעבור את התקופה בעיר. עברנו לחולון, אך הקבוץ שמר על קשר רציף. נשלחו עלונים והיתה התעדכנות הדדית. חזרנו עם תום תקופת שמירת ההריון. המלחמה היתה עדיין בשיאה והרבה חברים היו מגוייסים. לכשהסתיימה הקמת הישוב, אישית הייתי מוכנה להישאר בשדה-בוקר. מאחר וצבי היה מהמובילים בהקמת "אשלים", הבנתי שאני חייבת לאפשר לו את הגשמת החלום. ידעתי שלפנינו תקופה לא קלה של חיים בקרוואן בגודל 24 מ"ר, ללא חשמל (גנרטורים), עם שני ילדים קטנים בני שלוש ושנה וחצי (וגם כלב גדול), ובכל זאת היה בכך משהו מסעיר ובראשיתי וכן... גם חלוצי. הקשר ההדוק עם הקבוץ נשמר במשך כל תקופת שהותנו שם. חברים שנסעו וחזרו מבאר-שבע קפצו לבקר בכל הזדמנות וגם אנחנו הגענו לעתים מזומנות לקבוץ. תמיד כשהגענו לקטע שלפני הירידה לשדה-בוקר, היתה עוברת בי התרגשות של "חזרה הביתה" (אגב, עדיין). כשהפרוייקט לא התקדם לכיוון הרצוי לנו והתנהל קצת על חשבונם של ילדינו, החלטנו לשוב לשדה-בוקר. התקבלנו לחברות בשנת 1978, סמוך ללידתו של בננו, ספיר. אחרי חופשת הלידה הקצרה עבדתי בבית-תינוקות. התקופה הראשונה היתה די קשה מבחינת העבודה. עבדתי בבית תינוקות עד 16:00 ומ- 16:00 המשכתי את הפעוטון בבית, עם הצאצאים הפרטיים - הפעם כבר היו לי שלושה ילדים. פיזית ומנטלית זה לא היה פשוט, קיוויתי שילך ויעשה קל בהמשך. התחיל להיות לי נחמד כשעברתי לעבוד בבית-הספר "משאבים" כמזכירת בית-הספר (לפעמים גם כמורה מחליפה). עברנו גם לדירה גדולה יותר בשכונת "ערבה" ונעשה יותר נוח. שבע שנים מאוחר יותר, נקראתי הביתה מבית-הספר - דיברו על רוטציה. קיבלתי לטיפול את כיתת "ערבה" לתקופה של שנתיים (נפלאות), אחר-כך קצת בדואר והתחנה הבאה – צריף בן-גוריון, שם אני עובדת עד היום, כבר 16 שנים. אוהבת את מקום עבודתי ובמלוא הצניעות, גם טובה בה. מפגש עם קשת רחבה של אנשים, כתיבת תכניות הפעלה ולימוד ועבודת משרד שגם אותה אני אוהבת. בגדול – מסופקת מאד. קפיצת דרך לא קטנה מאותם ימים של בילוי רב בצוותא (עד שלב מסוים גם ללא טלויזיה) וספונטניות. "ערבי תה", "ערבי גלידה", נסיעה לֵילית לראות שטפון, סרט שבועי ותרבות פנים. שוב נוסטלגיה וכדאי שפה אסיים. נצחונה.