|
|
 תכנים
יחסי שדה-בוקר עם הבדואים בסביבתה
 הפניות (קישורים) בנושא
המאגר הלימודי בנושא- הבדואים
 תכונות וכלים
חזרה לעמוד/מיקום קודם
 עזרה
ניווט באתר
הגדלת הטקסט המוצג
נושאי עזרה נוספים
 צור קשר
דואר אלקטרוני
דף קשר-חברי הקיבוץ
קיבוץ: 08-6560111
|
|
|
|
יחסי שדה-בוקר עם הבדואים בסביבתה
עם עליית שדה-בוקר על הקרקע היו אוהלי הבדואים ממוקמים במרחק של כ- 15 ק"מ דרומה לשדה-בוקר, ברמת-נפחא. חברי שדה-בוקר לא ציפו לעימות אלים עם השכנים הבדואים, שמבלי-דעת עלו על מרחב התנועה המסורתי שלהם.
חברים מספרים שבתחילה לא היה שום קשר עם הבדואים של הסביבה. לעומת זאת היה קשר עם בדואים רחוקים יותר, כמו השיך עודה אבו-מועמר שישב מדרום לבאר-שבע, ואשר ממנו קבלו את 10 העיזים הראשונות.
אכן, לא ההתישבות עצמה גרמה לפגיעות הבדואים ולרצח ברברה [חברת המשק שרעתה את העיזים בואדי קרוב, נרצחה בספטמבר 1952] ובמבי [יוסף יאירי, חבר המשק, שנרצח ממארב בדרכו מירוחם לשדה-בוקר בדצמבר 1952] בשנת 1952, אלא הפעולות הצבאיות שננקטו באזור. מדיניות הממשל הצבאי לפינוי הבדווים מאזור שדה-בוקר הביאה את הבדואים לפגוע במי שקל היה לפגוע בו – בחברי שדה-בוקר.
את חברי המשק הטרידה בעיית הפגיעה בבדווים על ידי צבא שמגיע, פוגע ומסתלק ואילו המתיישבים נשארים לשאת בתוצאות. התגובה של המשק היתה בשני מישורים: יציאת רועים חמושים עם העדר ויצירת חוליית-סיור בפיקודו של יהושע כהן [חבר המשק] כמא"ז. חוליית הסיור מומנה על-ידי הסוכנות והיא עסקה בסיורים, מארבים ואבטחת העובדים בשטחים המרוחקים.
ליצירת יחסי שכנות עם הבדווים יזם יהושע כהן הידברות עם שייך העזזמה-סראחין. תוצאת ההידברות היתה שהבדווים קבלו אחריות על אבטחת מרחב שדה-בוקר ובתמורה קבלו אספקת מזון, סיוע רפואי ותחמושת. בסביבה התמקמו שלושה מאהלים: משפחה אחת [עודה שלייבה ואנשיו] ישבו מצפון-מערב, באזור הכוכב, משפחה שניה [משפחת עודה] באזור הצין ומשפחה שלישית [משפחת סאלם אבו-גרדוד] בדרום-מערב, מאחורי רכס הגבעה שמול המדרשה. הותר לבדווים לנצל את המרעה באזור כל עוד אינם עולים על שטחי המרעה של המשק ולנצל את בורות המים, תוך אחריות למניעת חדירת גורמים עוינים. יהושע הגדיר, במכתבו בענין עודה שלייבה, את תפקידו: "הוטל עלי מטעם הקיבוץ לשקוד, בתאום עם שלטונות צה"ל, על פיתוח מערכת יחסים מיוחדת עם בדואי האזור שהתגוררו בסביבתנו…". לדברי שפרדק [אחד ממייסדי המשק], יהושע "חילץ" מהבדואים גם את סיפור חלקם ברצח ברברה. ברית מקומית זו לא התאימה לעמדת הפיקוד הצבאי אך הוכיחה עצמה בשטח והצבא הכיר בתרומתם הבטחונית של "הבדווים של יהושע".
תביעתו של יהושע היתה להפסיק לראות בבדואים "מסתננים נסבלים" ולבחור בין גירושם מעבר לגבול לבין הכרה בהם כאזרחי המדינה, כולל מתן תעודות זהות. הגעתו של בן-גוריון לשדה-בוקר והשפעתו של יהושע על בן-גוריון הביאה להכרת המדינה בבדווים של הר-הנגב ולקיומו של מפקד אוכלוסין בעבדת בשנת 1954.
חברים מ"הצופים י"א" מספרים ש"היה הסכם של יהושע עם הבדואים בסביבה, שהם מביאים ידיעות ובתמורה מקבלים קמח וסוכר. אסור היה להם להכנס, הם חיכו ליהושע במטע, בחוץ. פעם ישבו ליד המשק יומיים, כי יהושע לא היה. היתה תקופה שהם לא הביאו ידיעות ואז הם הגיעו עם סיפור שיש מוקש בעליה לואדי-העץ. יהושע תפס שהם עצמם שמו את המוקש: הם המציאו ידיעות ושמו את המוקש כי נגמרו אצלם הקמח והסוכר, אבל ליהושע היה חוש לתפוס אותם בשקר".
ההצלחה הגדולה ביותר של הקשר המיוחד עם הבדואים היתה לכידתה של חוליית פידאיון בדייקה בשנת 1956. בדואים סיפרו על 4 פידאינים [מחבלים] שחדרו והתמקמו במערה באזור ה"דייקה" [הואדי]. החברים תפסו נשק, רצו לדייקה והתחילו לירות. הם פצעו שניים ושניים נכנעו. כעבור זמן מה הגיע מפקד הגוש [מפקד גוש-באר-שבע שבסיסו היה בירוחם] עם כל החיילים שהצליח להביא אתו. את הפצועים לקחו באמבולנס לבאר-שבע עם חובש, ואחד מהם מת בדרך.
שיתוף הפעולה עם הבדואים לא מנע את חדירתם לשטחי המרעה של המשק בשנות בצורת וחברי המשק נאלצו להניס את הפולשים בנשק. הבצורת בשנים 1958/59 הביאו לעליית עדרים בדואיים על שטחי המרעה, וב"העולם הזה" [שבועון] פורסם ש"בשדה-בוקר נטבח עדר של בדואים שעלה על אדמות המשק".
הברית המקומית הזו, בין קיבוץ שדה-בוקר לבין הבדואים, התמידה עד לגירוש הבדווים הסראחינים מהר-הנגב על ידי הצבא בשנת 1959, כענישה קולקטיבית בתגובה על רצח יאיר פלד, בו לא היו מעורבים כלל.
גם אחרי גירוש הבדואים מהאזור נשמר קשר בין יהושע כהן לבין עודה שלייבה, שקבל בשנת 1985 מכתב רישמי מיהושע, שמאשר ש"בין האנשים הראשונים שעמם החילונו לרקום מסכת יחסים ידידותיים הדוקה היה עודה שלייבה. קשר זה שהחל בראשית שנת 1953 נמשך עד היום. במשך כל אותה תקופה עשה עודה שלייבה כל שנתבקש כדי לסייע בתחומי הבטחון השונים…עבודתו המסורה והיעילה הביאה בעקיפין ואף באופן ישיר… להגברת הבטחון באזור ולמניעת פגיעות בנפש וברכוש, אם של חברי הקיבוץ ואם של אנשים נוספים שחיו או פעלו באזור…"
בשנת 1976 מתחיל קבוץ שדה-בוקר לטפל שוב בהקמת ענף בעלי-חיים, לאחר שענף הצאן חוסל בשנת 1963. בשנת 1979 המוסדות מאשרים תקציבים לפיתוח שטחי המרעה, כולל גידורם. בתקופה זו יוזמים בדואים במקומות שונים בנגב, צווי-מניעה כנגד המדינה לעצירת כל מיני פעולות בשטחים בנגב שהבדואים תובעים לעצמם, היות ונהגו להסתובב שם מימים ימימה. משפחת סאלם טאמטאווי ואחרים מגישים צו-מניעה כזה נגד קיבוץ שדה-בוקר בחודש מרץ 1980, כאשר כמעט מסתימת עבודת גידור כל שטחי המרעה.
בפרסום לחברים באפריל 1980 נמסר: "כידוע הוכנסנו לתוך מאבק של משפחת בדואים שביקשה מבית-המשפט צו-מניעה האוסר עלינו להמשיך לגדר את שטחינו והאוסר עלינו ועל הסיירת הירוקה לפנותם. השופט הוציא צו חלקי אשר בו לא נתקבלה בקשתם לאסור עלינו לפנותם… המתלוננים סילקו את הגדר ונכנסו לתוך שטחינו עם אוהליהם ועדריהם, על מנת לקבוע עובדות בשטח לקראת הדיון המשפטי. פנינו למשטרה ןעשינו כל מה שביכולתנו שהיא תפנה אותם משטחינו, והיא לא הסכימה. לאחר קבלת יעוץ משפטי החליטו המזכירות והאסיפה לעשות את כל הדרוש במסגרת החוק כדי שהמתלוננים יהיו מחוץ לגדר". בפעולה שבה לקחו חלק חברים רבים הוצאו הבדואים מהשטח, וכדי שלא יחזרו, המשיכו חברים לסייר באזור.
המשפט נמשך זמן רב ובשנת 1984 הוצא פסק דין לטובת המשק והענין הסתיים.
[הפרק הזה, עד 1959, מסתמך ברובו על עבודת הדוקטורט של זאב זיוון: "המעשה והמדיניות הישראלים בנגב הדרומי 1949 - 1957" ועל עבודת המוסמך שלו "יחסי הישוב היהודי והבדווים בנגב" בכל מקום שלא צויין מקור אחר. המקור לנושאים שאחרי שנת 1959 הם תיקי שדה-בוקר.]
|
|
קישורים
