מפת האתר קישורים תגובות אודות עזרה
בן-גוריון- האיש
דף הבית > קיבוץ > בן-גוריון > בן-גוריון- האיש

תכנים
קורות חיים
בן-גוריון בראי הקיבוץ


הפניות (קישורים) בנושא
דוד בן-גוריון- המכתב לשדה- בוקר
ארכיון בן-גוריון
המועצה לשימור מבנים ואתרי- התיישבות
כנסת ישראל/לקסיכון- ערך: בן-גוריון, דוד


תכונות וכלים
חזרה לעמוד/מיקום קודם


עזרה
ניווט באתר
הגדלת הטקסט המוצג
נושאי עזרה נוספים


צור קשר
דואר אלקטרוני
דף קשר-חברי הקיבוץ

קיבוץ: 08-6560111


































"לא הלכתי לשדה בוקר למען היות סמל ומופת לנוער הישראלי. באתי הנה מפני שאהבתי את המקום, אהבתי הבחורים שהעזו והעפילו להקים ישוב בלב המדבר, ואהבתי עבודת האדמה, ורציתי כל עוד יש לי כוח פיסי מספיק – לחזור לעבודת אדמה ולהשתתף בעצמי בהפרחת השממה, שאני רואה בה היעוד האנושי העליון. עשיתי הדבר למעני, מתוך תענוג ואהבה."

מתוך מכתב ליורם פורת, 13.1.1954


קורות חיים
בן-גוריון בראי הקיבוץ

קורות חיים
דוד בן-גוריון נולד בעיירה פלונסק בפולין (רוסיה הצארית) בי"ז בתשרי תרמ"ז, 16.10.1886. פולה בן-גוריון נולדה בעיר מינסק, ברוסיה, באפריל 1892.

1906 - עלה לארץ והחל לעבוד כפועל חקלאי במושבות העבריות הראשונות.

1912 - למד משפטים בתורכיה, מתוך כוונה להיבחר לפרלמנט התורכי כנציג היישוב העברי בארץ-ישראל.

1915 - גורש מהארץ בפקודת השלטון העות'ומני, נסע לארצות-הברית, שם פעל במסגרת ארגון "החלוץ".

1918 - התנדב לגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי.

1919 - חזר לארץ עם הגדודים העבריים.

1921 - נבחר לתפקיד מזכיר ההסתדרות הראשון.

1935 - נבחר ליו"ר ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית.

ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948 - הכריז על הקמת מדינת ישראל.

1949 - נבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, הראשון במדינת ישראל.

1953 - התפטר מהממשלה והצטרף כחבר לשדה בוקר.

1955 - נקרא לשוב ולכהן כשר ביטחון ואחר כך גם כראש ממשלה.

1963 - התפטר מהממשלה ושב להתגורר בקיבוץ שדה בוקר.

ו' כסלו תשל"ד, 1.12.1973, הלך לעולמו ונקבר במדרשת שדה בוקר.




בן-גוריון בראי הקיבוץ
בן-גוריון מגיע לשדה-בוקר התקופה השניה התקופה השלישית


בן-גוריון מגיע לשדה-בוקר

סיפור הצטרפותו של בן-גוריון לשדה-בוקר ידוע ונמצא בכתובים: הוא עבר כאן במאי 1953 בדרכו ממעלה-העצמאות שאז נפרץ, שלח את המכתב בו הוא מתוודה ש"לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים…אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה…", אומר ש"לא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה-בוקר", ומבקש להתקבל בשדה-בוקר. באסיפה שהתקיימה באוקטובר עלו חששות שונים, כמו "אי-נורמליזציה" בחיי המשק, אך כולם מבינים שאי-אפשר לסרב לבקשה וברוב של 7 בעד וללא מתנגדים מקבלים את פולה ודוד בן-גוריון.

הסוכנות דואגת לבניית הצריף, היחיד שיש בו מים זורמים וביוב, מתקן לחימום מים, מקרר וגז, והוא הוצב באמצע המשק, במקום צריף קטן שעמד שם. מביאים למשק שני גנרטורים, הצבא חופר עמדות, בונה גדר ומקים מבנה לגנרטורים.

בן גוריון מגיע ב- 14 בדצמבר 1953 עם החפצים ועם פמליה גדולה. פה כבר מחכים להם עיתונאים וצלמים לרוב ואחרי פריקת הציוד נכנסים לחדר-האוכל לארוחת-צהריים מצולמת. כאשר כל האורחים נוסעים – מתחיל גשם: המשק מנותק, מיכלית המים אינה יכולה להגיע בכביש-הקאולין החלקלק, ואת האספקה מצניחים מפייפר. התחלה מרשימה, ללא ספק.

במשק אין טלפון, ולבן-גוריון אין רכב, אך הקשר בינו לבין משרד-הבטחון, שממשיך לראות בו "אבא", נשמר.

הזכרונות של החברים הראשונים, שחיו במחיצתו ממש בתקופה הראשונה [מאמצע דצמבר 1953 עד תחילת פברואר 55, סך הכל שנה וחודש וחצי] הם בעיקר מהעבודה המשותפת עם בן-גוריון. זאב, שהיה סדרן-עבודה בזמן שבן-גוריון הגיע, מספר שבן-גוריון בא אליו כל יום ובקש שיסדר אותו בעבודה. כדי לפתור את הבעיה נתן זאב לבן-גוריון קילשון, שלח אותו לאסוף את הזבל של הפרדות לכרכרה וכאשר התמלאה העגלה, שלח אותו לפזר את הזבל במטע-הבית, מאחורי המקלחת. לאחר שבן-גוריון פיזר כך כמה כרכרות עם זבל, ועדיין היה צריך למצוא לו תעסוקה, הוא לקח פרדה, רתם אותה למחרשה ערבית ונתן לבן-גוריון להוביל את הפרדה. בן-גוריון, שסיפר לו על עבודתו בסג'רה ואיך חרש שם, נאלץ להפסיק ולנוח אחרי כל שני תלמים. כאשר ניסה להתחלף עם זאב ולהחזיק את המחרשה – הוא השתטח. פולה כעסה כשעבד כך.

דני בוגוסלב מספר:

"תחילה העסקנו אותו בשזרוע המרעה הטבעי באפיקי הואדיות הסמוכים. עבודה זו כללה פתיחת תלמים במחרשת-יד רתומה לפרדה והטמנת זרעים ושתילים של צמחי מרעה רב-שנתיים (ביניהם חפורית-הפקעים, שעורת-הבולבוסים, צבורת-ההרים, קרקש צהוב ומלוח קיפח). עד מהרה התברר שהחריש בשטח משובש קשה מדי, לפיכך בקשנו שיעסוק בהכנת שתילים. גם משימה זו חייבה שהות ממושכת בשדה ומעבר ממקום למקום בתנאים לא נוחים. לבסוף החלטנו (אף שהוא לא התלונן) להפקידו על מלאכות קלות יותר במחנה עצמו: עריכת תצפיות מטאורולוגיות שלוש פעמים ביום וטיפול בטלאים בדיר. כל מה שנתבקש לעשות, עשה "הזקן" באהבה ובמסירות".

שפרדק מספר על ימי העבודה הראשונים:

"בן-גוריון השתתף בהכנתם של קני השורש לשתילה ואחר-כך יצאתי אתו לואדי החוגלה, עם פרדה ועם מחרשה ערבית, כדי לשזרע צמחי מרעה. אני מוביל את הפרדה והוא את המחרשה, או שהוא מוביל את הפרדה ואני מוביל את המחרשה, ואנחנו עושים את התלמים בסוללות, ולא היה לו קל: הפרדה היתה הולכת די במרץ, והיינו מתחלפים מדי פעם, וזה היה מאפשר לו קצת לנוח. ועל הגבעות מסביב לפחות פלוגה של חיילים שמרה מעל כל האזור כשבן-גוריון היה יוצא בבוקר".

בן גוריון מתאר ביומנו את העבודה שעשה בעקירת שעורת-בולבוסין בנחל הרועה ובשתילתה ליד המשק, בחרישה ובהכנת שתילים לנטיעה. הוא מודה שהעבודה קשה ומעייפת וכעבור זמן מה, כשהצאן חוזר מחנייתו בק"מ 9, מפסיק בן-גוריון לעבוד בחוץ ומסודר לעבודה בדיר, מה שמקל על העומס הבטחוני. באותו זמן הוטלה עליו עבודתו של שפרדק בתחנה המטאורולוגית והיו אומרים: "מה בן-גוריון עושה היום? היום בן-גוריון משפרדק".

יורם, למשל, אומר שבן-גוריון מעולם לא היה חלק אינטגרלי בשדה-בוקר אך קירבת צריף בן-גוריון לחדרי החברים יצרה קשר בלתי-אמצעי: הבת של יורם ותמר בכתה הרבה בלילות ובן-גוריון היה אומר להם: "אה, לשמוע בכי תינוקות בנגב"… לפני שנולדה הבת נהגו בן-גוריון ופולה להלין לעיתים אורחים כמו אלחנן ישי או לולה בר בחדר הקטן שבצריף של תמר ויורם.

בתקופה הראשונה בן-גוריון הרגיש עצמו מעורב וחלק של המשק, תחושה שבאה לידי ביטוי בסיפור על בודה, שאחרי עקירת העצים הוחלט לסלקו. בן-גוריון התנגד להחלטה ודיבר עם חברים אחדים כדי להבין את הנושא וגם כדי לשכנע לשנות את ההחלטה. כנראה שגם בנושא הבאת הכשרת הצופים למשק הרגיש כך, ולכן התרגש מבואם, כפי שמשתמע מתאור הפגישה הראשונה.

בן-גוריון הרשים את חברי הצופים י"א בביקורם הראשון במשק בספטמבר 1954: הם הגיעו בחושך למשטח ריק ומאובק "ופתאום איזו דמות כזאת נמוכה עם שערות מתנפנפות, עם סוודר גולף בצבע בז', ניגשת למשאית. "חבר'ה, ברוך בואכם". מאד ריגש אותנו שבן-גוריון בא לקבל את פנינו, היינו ממש המומים. הלכנו לחדר-האוכל ושם הוא הסתובב בינינו בזמן שאכלנו על צלחות-פח נקניקיה, מלפפון חמוץ ותפוחי-אדמה".

הזכרונות הם בעיקר מפולה, פולה היא זו שנתנה את הצבע ואת הפלפל, והקשר הקרוב היה אתה. לפולה לא היה קל בשדה-בוקר: היא היתה בודדה, רחוקה מחברותיה וממשפחתה והתקשתה לקבל את התנאים הקשים. לא תמיד היה לסביבה קל אתה ולא תמיד נעים, אבל היא בהחלט היתה מורגשת והיו דברים שהיו מאד אפיניים לה.

דני [בוגוסלב] מספר על פולה:

"ההומור של פולה התבטא במסיבת הפורים שלאחר הגיעם אלינו. פולה שלחה אותו למסיבה תחילה (לחדר-האוכל) ואז לקחה אותי לצריף שלהם והלבישה אותי בחליפת-השרד של ראש-הממשלה (לשעבר). על ראשי חבשה את המגבעת הפורמלית ומעל אזני תחבה סיבי לופה שדמו לצבעי רעמתו. שלובי-זרועות נכנסנו, היא ואני, לחדר-האוכל וזכינו לתשואות (גם מצדו של בן-גוריון האמיתי!)"

פולה היתה בצעירותה אחות ותמיד הזכירה זאת. כאשר אריה וינד קבל התקף של דלקת התוספתן [ב- 1965] פולה אבחנה זאת והיא המשיכה לדאוג לו גם כששכב בבית-החולים ו"שיגעה" את הרופאים.

בזכותה של פולה הגיעו לבית-הילדים המקרר ואחר-כך גם דוד נירוסטה להרתחת כביסה ומכונת-כביסה. עם המעבר לחדר-האוכל שבצריף החדש בקשו מפולה ציוד וכלים החדשים והיא דאגה לכך. הפסנתר הראשון הגיע למשק כבר בשנת 1958 בעזרתה וכן מכונת-תפירה. בחתונה הראשונה נתנה פולה מתנה לזוג הצעיר אלבום מצולם של בן-גוריון עם חתימתו, וזו היתה מאז המתנה המסורתית של בן-גוריון לכל זוג שנישא במשק.

פולה אהבה לשחק פוקר [אבל לא אהבה להפסיד…] ולפעמים היתה קוראת לבנות לבוא אליה בערב ושיחקו אתה קלפים. לא רק עם הבנות שיחקה: היתה קבוצת וותיקים שהיו משחקים אתה באופן קבוע. היא תיבלה את העברית שלה בהרבה יידיש וכל משפט היה מתחיל ב"און…". מטבע הלשון הידועה ביותר שלה היתה "קוטש מוטש", שזה, בעצם, כל דבר, כולל האוכל המיוחד שהכינה לבן-גוריון, עם הרבה פטל…

תפקידה העיקרי של פולה בעיניה היה לשמור על בן-גוריון. לשם כך דאגה לשקט בסביבתו כדי שלא יופרע והיא גם העסיקה את מי שיכלה בשירותים למענו.

לא לכל הבנות הצעירות היתה סבלנות אליה, אבל רותי [לימים הרציון] מגבע ראתה אותה כמו שבת-משק רואה את הנשים המבוגרות במשק שצריכות עזרה, והיא אכן עזרה לה לפרוק את החפצים כשהגיעה וגם לנקות את הבית, ביזמתה. נחמה ראתה זאת מתפקידה, ברגע שבן-גוריון ופולה הגיעו, לדאוג להם מכל הבחינות והיא אף עשתה זאת במסירות לאורך כל שנות חייהם כאן.




התקופה השניה

התקופה השניה בחיי בן-גוריון בשדה-בוקר מתחילה עם חזרתו לממשלה בתחילת 1955 ומסתיימת עם פרישתו השניה והסופית בשנת 1963. בתקופה זו בן-גוריון מגיע לשדה-בוקר רק בפגרות-הכנסת ובחגים: הוא מקפיד לחגוג גם את חג הפסח וגם את יום-הולדתו שחל בסוכות, בשדה-בוקר. בתקופה זו מגיעים יחד עמו אנשי בטחון ["שין-ביתניקים"] וקבוצת חיילים. לש"ב מקצים חדר בצריף מדרום לצריף בן-גוריון, החיילים גרים בשנים-שלושה חדרים במחנה-הנח"ל ואוכלים בחדר-האוכל, מה שמגביר את הצפיפות בו. כאשר בן-גוריון נמצא במשק, נמצאות עמו 2 מכוניות: מכונית השרד ומכונית הש"ב, מה שמאפשר בשנים אלה של תחבורה לא מסודרת להגיע בטרמפ עם הרכב המלווה במהירות-שיא לתל-אביב או לירושלים.

בשנים אלה מעורבותו של בן-גוריון בחיי המשק מינימלית אך הוא מוזמן לכל ארוע, כמו חנוכת הרדיו-טלפון, למשל, ומקבל דיווח על מה שקורה, כמו תפיסת הפידאיונים ליד המשק, גרעין חדש שמגיע, שטפון וכו'. הוא משתתף פעיל בחג-החמש, משתתף בחתונות ומשמש כסנדק בברית-מילה בתקופות בהן הוא נמצא במשק. המשק, שלא כמו במיתוס, מנצל במידת מה את הקשר עם בן-גוריון והשתדלנות נעשית דרך חיים ישראלי במשרד הבטחון או דרך אלחנן ישי. הנושאים בהם מבקשים את עזרתו הם בנושא הרדיו-טלפון, המים, החשמל וקבלת גרעין-נח"ל או מדריך מה"איחוד", ואפילו העברת בנות לשל"ת.

בן-גוריון הקפיד לתת חלק ממשכורתו לשדה-בוקר והוא נתן צ'ק [בתחילה על 100 לירות ואחר כך יותר] לפקודת שדה-בוקר. לפעמים היה בא עם הצ'ק למזכירות ומחפש למי לתת אותו. היו אנשים שהבינו את הייחוד בסיטואציה של בן-גוריון בשדה-בוקר ואביו של עוזי נתנאל, שהיה גזבר, שאל: "יש לכם צ'קים של בן-גוריון? תשמרו צ'ק בחתימתו, בן-גוריון כתב הרבה מכתבים ומעט צ'קים". כמו בדברים רבים אחרים גם כאן לא היתה קיימת המודעות בקרב החברים וכמובן שלא נשמר צ'ק כזה.

בן-גוריון ידע מה הם "יחסי-ציבור" עוד לפני שהמציאו את המושג והוא השתמש לשם כך בחברותו בשדה-בוקר: בתקופה זו מביא בן-גוריון לשדה-בוקר את כל האורחים שמגיעים אליו מחו"ל, כמו או-נו, ראש ממשלת בורמה במאי 1955, דאג האמרשלד מזכיר האו"מ בינואר 1959, את נשיאי ומלכי אפריקה בתור-הזהב של היחסים עם היבשת-השחורה, ועוד רבים אחרים. המשק אינו מאורגן לארועים כאלה וגם אינו מודע לחשיבותם ההיסטורית: אין ספר מבקרים, כמעט אין תמונות ומה שזוכרים זה שהעיתונאים טיפסו על החלונות ושלא היה מקום בחדר-האוכל.
כאשר היו מגיעים אורחים לארוחת הצהריים היתה פולה מבררת מראש מה התפריט, לפעמים מבקשת מרק מסוג מסוים, היתה מחברת 3 שולחנות, פורשת מפה ומביאה כלים משלה. עובדות המטבח היו מכינות את האוכל ועוזרות בהגשה.

ביקור דאג האמרשלד היה שונה: הוא נשאר ללון בצריפו של בן-גוריון ואכל ארוחת-ערב בחדר-האוכל. פולה לא הכינה שולחן ולא ביקשה שום דבר והתוצאה היתה בהחלט גרועה: חדר האוכל היה מלא עתונאים, חיילים וחברים מתוסכלים, על השולחן עמדו כלי חדר-האוכל המכוערים הרגילים עם ערימת הירקות הרגילה ונחמה ניסתה להציל את המצב ורצה לטגן לבן-גוריון ולאורח חביתות.

בתקופה זו הקשרים של בן-גוריון עם המשק מעטים: יש לו קשר קרוב ורצוף עם נחמה ויהושע, הוא משתמש בטלפון של המזכירות [היות ואין לו, וגם לא יהיה לו, טלפון בצריף] ופולה מזמינה את החברים היותר-ותיקים ליום הולדתו בצריף: "און אתה תבוא, און אתה לא תבוא…".

לעיתים נפגשים עמו ממלאי-התפקידים ובשנים אלה יש נושא שעולה בשיחותיהם: ההצטרפות לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. בן-גוריון מתנגד והמשק, ואחר-כך גם נציגי האיחוד, שומעים את טיעוניו ומבקשים לשכנעו. בסופו של דבר הסכים להימנע בהצבעה, וזו היתה הפעם היחידה שהשתתף באסיפה בכל התקופה הזו.




התקופה השלישית

בשנת 1963 פרש בן-גוריון סופית מהממשלה ולקראת התישבותו המחודשת בשדה-בוקר מרחיבים את הצריף, בעזרת תרומה שמשיג חיים ישראלי. לאחר שסככת-המטיילים שימשה זמן-מה למגורי החיילים, בונה משרד הבטחון את "צריפי החיילים" [הפאב והדיסקו כיום] עבור קבוצת החיילים שתפקידה לשמור על הצריף ועל בן-גוריון בזמן צעדותיו, ואשר מתתחלפת מידי פעם.

בתקופה זו מתמעטים האורחים החשובים במשק ורק ביקורו של הנשיא הגרמני אדנאואר זכור מתקופה זו. בן-גוריון מרוכז בכתיבתו בצריף, מגיע לחדר-האוכל ברגל רק בצהריים ובימי שישי בערב, ופולה נעזרת ברכב שעומד לרשותם [רכב שהועמד לרשות בן-גוריון על ידי המפלגה] כדי להגיע לחדר האוכל. באופן קבוע נמצא במשק איש ש"ב ונחמה ויהושע קרובים אל פולה ובן-גוריון כמאז ומתמיד והם, בעצם, היחידים שנמצאים אתו בקשר. מסורת השתתפות החברים בימי-ההולדת של בן-גוריון נמשכת אך השתתפות חברי הממשלה והמפלגה קטנה, לאחר הקרע בין בן-גוריון למפא"י בעקבות "הפרשה". חוג התנך מתקיים בשנים אלה בצריף בשדה-בוקר.

בתחילת 1968 נפטרה פולה ובן-גוריון בחר את חלקת הקבר עבור שניהם מול נחל-צין, במדרשה. בתקופת אלמנותו נחמה היא הדואגת עכשיו לבן-גוריון. בן גוריון חלה בזמן ששהה בביתו בתל-אביב, אושפז ונפטר בדצמבר 1973.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

מה היתה חשיבותו של בן-גוריון בתולדות שדה-בוקר? בלי לעסוק בענין החזון, יישוב הנגב והדוגמא לדור הצעיר - האם לבואו של בן-גוריון לשדה-בוקר היתה השפעה קיומית לגבי המשק? יתכן שלמי שהגיע לכאן אחרי שנת 1955 התשובה לשאלה זו היא שלילית כי בן-גוריון נראה למי שחי כאן כמין קוריוז, מישהו שחי בצד ומביא לכאן אורחים. החברים אהבו לספר ש"אנחנו לא קבלנו שום דבר מבן-גוריון פרט לברבורים בפינת-החי" והחברים לא אהבו ש"כל מי ששומע שאני משדה-בוקר אומר: אה, בן-גוריון".

את התשובה לשאלה זו יש לבדוק בהקשר של חייו בשדה-בוקר בשנתו הראשונה כאן.

אהרונצ'ו סיכם מפגש שהתקיים עם מייסדי המשק בשנת 1987 ואמר: "לאנשים שיושבים פה [מייסדי המשק] יש זכות גדולה. אבל יש שני גורמים נוספים שנתנו את הדחף לשדה-בוקר ובלעדיהם לא היו מחזיקים מעמד: בואו של בן-גוריון ובואה של הכשרת הצופים י"א בדצמבר 1954".

הנחתו של אהרונצ'ו שללא בן-גוריון וללא הצטרפות הצופים י"א המשק לא היה מחזיק מעמד נובעת מהבנת מניעי המייסדים, שחלקם הצהירו וחלקם הסבירו לאחר מעשה, שהם הגיעו לכאן לפרק זמן כלשהו, כל אחד וסיבותיו עמו. מאלה, הרוב חיפשו הרפתקה, וכשהמשק התמסד, הוא כבר לא ענין אותם. יתכן שהנסיון היה נכשל, אך בואו של בן-גוריון הפך את שדה-בוקר לסמל, שכבר אי-אפשר לבטלו. אם נזכור שגם הצופים י"א, שעל תרומתם לביסוס המקום אין עוררין, הגיעו בזכות בן-גוריון ומקורבו אלחנן ישי, ברור שלבן-גוריון חלק חשוב ביותר בהמשך קיומה של שדה-בוקר.

© קיבוץ שדה בוקר 2002. כל הזכויות שמורות.