הכביש לשדה-בוקר

הכביש לשדה-בוקר הכביש לבאר-שבע, שעד לא מזמן היינו חולפים בו תוך 35 דקות, נעשה מייגע: המון תנועה, קטע ארוך בו מהירות הנסיעה המותרת היא רק 70 קמ"ש, עצירות בדרך וכדומה. ההרעה בתנאי הנסיעה הזכירה לי תנאי נסיעה גרועים בהרבה, והחלטתי לספר את סיפורו של הכביש לשדה-בוקר בשנים הראשונות. פעם הכביש מבאר-שבע לשדה-בוקר הגיע עד "צומת הנגב" ומשם פנה ב"כביש הנפט" לירוחם. זה היה כביש צר שנסלל על ידי הבריטים: עד צומת הנגב – על התוואי התורכי-עותמאני, במקביל לרכבת, ו"כביש הנפט" לירוחם בתוואי חדש, מפותל מאד, מטפס על הר, יורד לואדי, חוזר ומטפס על הר ויורד ליד ירוחם – כביש די מפחיד... את הכביש מירוחם לשדה-בוקר סלל חיל-ההנדסה, בסמוך לעליית מייסדי שדה-בוקר להתיישב כאן. הכביש היה בעצם דרך קאולין, ללא ציפוי אספלט. הקאולין היה די בסדר כציפוי לקיץ, אך בחורף המכוניות היו מחליקות עליו ולפעמים גם שוקעות בו. היה בשדה-בוקר באותן שנים חבר בשם משה "וָסֶר" [בורדן] שהתמחה בחילוץ מכוניות תקועות, תמורת תשלום [!], בעזרת שַקים וטרקטור. בעיקר כשהכביש עמוס מכוניות, אפשר להזכר בסיפור של שני חברים מהצופים י"א: שלום בוכבינדר ז"ל ועוזי נתנאל, שהתראיינו על ההיסטוריה של שדה-בוקר. שלום שאל את עוזי: "אתה זוכר שהנחנו את קו המים לחורשת ברברה [חניון הרועה, לפני שנטעו שם]? אני ואתה הנחנו את הקו. חתכנו את הכביש עד החצי, הנחנו את הקו, כיסינו את החפירה, חתכנו את החצי השני של כביש, הנחנו את הקו, כיסינו – ושום מכונית לא עברה בזמן הזה!". בשלב מסויים ציפו את הקאולין באספלט אבל הכביש נשאר צר מאד, אולי שלושה מטר, וכשהיתה באה מכונית ממול היה צורך להאט ולנסוע כשהחלק הימני של המכונית על השוליים [לא היו ממש שוליים...]. המשאיות שנסעו על הכביש הצר לא תמיד ירדו ל"אין שוליים", וכשמשאית באה מול משאית – ניצח בעל העצבים היותר חזקים... חברים זוכרים שבנסיעה מהדרום לבאר-שבע היה מקום בו צצה לפתע באר-שבע בין הגבעות ולמקום זה קראו "שער העולם" – כעין חזרה לציביליזציה. בנסיעה מהירה בכביש באותו מקום היתה קפיצה, ונהגים אהבו "להקפיץ" את הנוסעים בנקודה זו. מה לעשות, כולם אז באזור הזה היו צעירים... עד הזמן האחרון אפשר היה לראות בחלק מהדרך מ"צומת הנגב" לבאר-שבע את התוואי הישן של הכביש, אך תוך כדי העבודות על הרחבת הכביש נעלמו שרידיו ואפשר לראותו רק לפני רמת-בקע, ליד הגשר שעובר מעל ואדי סכר - הכביש הישן עובר ממש לאורך הוואדי, למטה, משמאל בדרך לבאר-שבע. לפני עידן האוטובוסים לשדה-בוקר נסעו מהמרכז רק עד באר-שבע באוטובוס ולהלן ציטוט ממכתב: "מוטב שתצאו מתל-אביב בערך בשעה 11 כי נוסעים לפחות שעתיים וחצי לבאר-שבע". מבאר-שבע היו ממשיכים בטנדר של המשק שחיכו לו בקפה "ערבה", או בטרמפים. פעם תפסנו טרמפ עד צומת הנגב, ושם ישבנו כל הערב ולא עבר שום רכב. בסוף הגענו לקיבוץ בלילה עם המשאית שהחזירה חברים מהצגה בבאר-שבע. קו אוטובוסים לאילת הופעל ב-1951, אך המסלול עבר במעלה-העקרבים, היות ועדיין לא נסללה הדרך לאילת העוברת במכתש-רמון. בינואר 1958 נפתח לתנועה כביש אספלט חדש לאילת דרך דימונה – ירוחם -מצפה-רמון וסביר להניח שמאותה תקופה עברה כאן התחבורה לאילת. כנראה שבאותו זמן זופת גם כביש הקאולין מירוחם דרומה. האוטובוסים היחידים שעברו כאן, ואפילו נכנסו למשק, היו האוטובוסים מתל-אביב לאילת. באוטובוסים אלה היו תמיד שני נהגים שהתחלפו בדרך, שהיתה כמובן ארוכה הרבה יותר מאשר היום [בזכות האוטובוסים ובזכות הכביש...]. הנהגים היו קבועים ואת רובם הכרנו והם הכירו אותנו. נהגו להביא לאוטובוס בתל-אביב חבילות, כמו "משלוח מנות" לפורים, למשל, והנהג היה מוסר את החבילה כאשר האוטובוס נכנס למשק. כך גם אפשר היה לשלוח חבילות מכאן ליטבתה. במכתב מנובמבר 1960 נכתב: "מיום ראשון, ה-13 בחודש, יש שלושה אוטובוסים לאילת בכל יום, וביום שישי – שניים. ממש תחבורה נוחה, בכל זמן שרוצים"!! כעבור שנתיים חל שיפור: "החליפו את זמני האוטובוסים לאילת, עכשו יוצאים מתל-אביב ומאילת ארבעה אוטובוסים ליום". בשנת 1964 שוקמו 30 ק"מ מהכביש בין שדה-בוקר למצפה רמון ו"הובאו לסטנדרט של כביש ארצי" [שנתון הממשלה תשכ"ה]. יגאל אלון היה שר העבודה בשנים אלה והוא הוזמן לחנוך את הכביש. איתרע מזלו ומזלנו, ובדיוק לילה קודם ירד גשם, היה שיטפון ונסחף חלק מהכביש בין שדה-בוקר לעבדת. טקס כבר לא התקיים באותו יום. בסוף שנת 1972 נפתח הכביש דרך משאבי-שדה והתחיל עידן חדש, אך רק בתחומים מסויימים: הכביש לצומת טללים נסלל רחב מלכתחילה, אך המשך הדרך לבאר-שבע היה לפחות עוד כמה שנים בכביש הצר. רק בשנת 1977 או קצת קודם התחלנו לנסוע בכביש בעל שני נתיבים. התוואי של הכביש מצומת טללים עבר אז לכיוון ביר-עסלוג', מאחורי מקום המועצה האזורית שעוד לא היתה שם, ומשם בזוית לצומת משאבים. רק יותר מאוחר נסלל הכביש במקומו הנוכחי. למרות מחאותינו האוטובוסים המשיכו לנסוע דרך דימונה וירוחם והתעלמו מהדרך הקצרה והנוחה ורק מכוניות פרטיות [והמשאית של הקיבוץ] השתמשו בה. במכתב של חברת אגד מיוני 1975 מוסבר למה המשכנו לנסוע דרך דימונה וירוחם: כביש הערבה נפתח בשנת 1964 או 1965. חלק מהאוטובוסים לאילת נסעו בו, וחלק המשיכו לנסוע דרכנו. על ביטול הנסיעות לאילת דרך מצפה-רמון מבשרים לנו בעלון מיולי 1974: "האוטובוס מאילת ולאילת דרכנו בוטל, התחבורה אלינו היא באוטובוס של מצפה רמון". רק בשנת 1982 חודשה נסיעת אוטובוסים לאילת דרכנו. בקו של מצפה רמון, קו 59, המשכנו לנסוע דרך ירוחם ודימונה, והיתרון היחיד היה - שני אוטובוסים ישירים לתל-אביב בכל יום. רק בנובמבר 1975, שלוש שנים לאחר פתיחת הכביש לצומת טללים, מבשרים לנו ששני אוטובוסים ישירים לתל-אביב יסעו דרך משאבי-שדה, וכעבור שנה – עוד שניים... השאר התמידו ונסעו דרך דימונה וירוחם, נסיעה מלאה תחנות, ארוכה ומייגעת, וזאת במשך כעשר שנים, כאשר לאט לאט נוספו אוטובוסים שנסעו בכביש החדש – קו 60. הקו תוגבר עם הקמת בסיסי צה"ל באזור משנת 1981 ואילך. אוטובוס בקו 59, אולי האחרון, בוטל בסוף 1984. היו זמנים... אביבה. תודה לזאב זיוון ולייבו שעזרו והשלימו פרטים.