קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

על בן-גוריון וחיים ישראלי

06/07/2016
על בן-גוריון וחיים ישראלי שמעלה, שהיה מזכיר, מספר: "כשרצו משהו מבן-גוריון, זה היה מתגלגל או דרך חיים ישראלי או דרך אלחנן ישי. מישהו, לא בן-גוריון, טיפל בדברים, בן-גוריון לא הרים טלפונים". נורית רביד, למשל, הגיעה לשדה-בוקר לשל"ת בעזרת חיים ישראלי. פנינה בוכבינדר זוכרת שפולה היתה פונה לחיים ישראלי בכל בעיה והוא תמיד היה נענה ועוזר לה. עוד כמה וכמה בנות הגיעו לשל"ת בשדה-בוקר בזכותו ומתאר זאת זאב זיוון: "חיים ישראלי היה הכתובת לכל צרכי שדה-בוקר ופניותינו נענו תמיד בשמחה וברצון. כשעליתי אליו לרגל לתל-אביב כמזכיר, בארבע דקות הוא שאל לשלומי, למה באתי וכבר סיים את השיחה הטלפונית עם מי שהיה צריך כדי לשחרר בת משק מגבעת-חיים לש"ש בגרעין בנים אצלנו או לדברים ראויים דומים. על הברכיים החזיק ערימת ניירות ענקית עם פניות מכל מה שהיה חשוב ונחוץ במערכת הבטחון, ולפנייה שלנו נתן את העדיפות שהיתה חשובה לנו מאוד וגם לו". במשך שנים נהגו לשלוח לחיים ישראלי בכל שנה מגש פירות מהמטע והוא היה נותן ספר שי לספריה. קטעים ממה שסיפר חיים ישראלי: חיים ישראלי טען שרק נחמיה ארגוב היה שותף בשלב הראשון לידיעה שבן-גוריון רוצה להתיישב בשדה-בוקר. רק אחר-כך, כאשר הרעיון לבש עור וגידים שותפו בו כל אלה שהיו בסביבת בן-גוריון. זה היה "תשעה באב" לכל מי שעבד בקרבתו. בניית הגדרות, העמדות והבאת הגנרטורים נעשתה דרך צה"ל, כנראה באחריות שרות-הבטחון. בן-גוריון היה "אוביקט לפיגוע". היה קשר בין בן-גוריון למשרד-הבטחון גם כאשר היה בשדה-בוקר. משרד-הבטחון ראה בבן-גוריון "אבא של משרד-הבטחון". חיים ישראלי זוכר את היום בו נסע לבן-גוריון עם חומרדרך מעלה-העקרבים. אותו רכב היה צריך להיות בסדום לפני כן ואז לא היו מזמינים רכב ונוסעים, כמו היום, אלא מנצלים אותו לכמה מטרות. באותו יום התרחש הרצח במעלה-העקרבים [1954] והוא כבר לא הגיע לשדה-בוקר. בשנה וחצי הראשונות שלו בשדה-בוקר לא היה לבן-גוריון רכב. עד כדי כך לא היה לו, שכאשר קיבל את התקף הלוּמבָּגוֹ, היה צריך להשיג רכב ממשרד-הבטחון, לבוא לשדה-בוקר ולקחת את בן-גוריון לתל-השומר. כאשר חזר בשנת 1963 כבר היה לו רכב, אבל לא של הממשלה. אז לא היה העמידו רכב לרשות ראש-ממשלה לשעבר והרכב ניתן לו על-ידי המפלגה. אחרי הפילוג [בין מפא"י לרפ"י] לא העזו לדרוש, או לא זכרו לדרוש, את הרכב בחזרה. לפני שהיה טלפון [בשנת 1958] הקשר עם בן-גוריון נעשה כך: המזכיר הצבאי היה טס אליו בפייפר, פולה היתה מתלוננת: "למה בפייפר? זה יקר", ונחמיה ארגוב היה משכנע אותה שפייפר יותר זול מרכב. או שהיו מבריקים לו, לא מִברקים של הדואר אלא של הצבא. יש סיפור פנטסטי על נחמיה ארגוב ששלח לו מברק של 59 מילים ובן-גוריון השיב לו שיכול היה להכניס את כל זה ב- 21 מילים, לו היה כותב כך וכך. חיים ישראלי זוכר שכאשר הודיע לבן-גוריון ב- 1961 על מאסרו של ישראל בֶּר כבר היה טלפון בשדה-בוקר, אך לא היה לו טלפון בצריף כי הוא לא אהב טלפון, וגם לא רצה טלויזיה. ראיינה: אביבה.
חסר רכיב