קיבוץ שדה בוקר
קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

המטוס שנפל בעבדת - 1956

06/07/2016
המטוס שנפל בעבדת - 1956 לפני מבצע קדש, בשנת 1956, בזמן שעבדנו על ריתוך קו מים בשטח השלחין שהיה מעבר לכביש, מדרום לפינת-החי, נשמע מעלינו רעש מטוסי סילון. אני מרים את עיני ולתדהמתי אני מזהה בגובה רב למדי מטוס וומפייר, מטוס שידעתי ש"אין לנו". עוברות מספר שניות ולוומפייר מתקרב מטוס אורגן (מטוס צרפתי שקדם למיסטר), "עושה סיבוב" סביב הוומפייר, נשמעים קולות ירי ולצהלות החדווה שלנו עולה עשן מהוומפייר. הוא פונה דרומה, מטוס האורגן פונה צפונה ו"הולך לספר לחבר'ה". הוומפייר פונה לכיוון עבדת, הולך ומנמיך עד שנעלם מאחורי הגבעות ותוך שניות עולה עשן שחור מכיוון עבדת. אהרונצ'ו, שהיה אז המא"ז של המשק, אסף במהירות את "כיתת הכוננות" ונסע למקום הנפילה. התברר שהטייס נחת בצורה מושלמת כ-50 מ' מבית המרחץ [הרומי] בעבדת ונעצר באחת מהסוללות הנבטיות באזור. הטייס הצליח להחלץ מהמטוס הבוער וחיכה ל"כוחותינו". אני הגעתי ב"נגלה" השניה. המטוס בער עדיין, מפעם לפעם נשמעו קולות נפץ. עשרות פגזים 20 מ"מ מפוזרים בשטח וכולנו, שוטים צעירים, מטיילים ממש בין שברי המטוס. ל"חגיגה" שלנו הצטרף, באוויר כמובן, מטוס פייפר. המטוס הנמיך "קצת יותר" מגובה האזניים שלנו, הטייס סגר את מצערת המנוע של הפייפר ובחרי-אף צווח שנסתלק משם. תשובתנו היתה ב"שפה בינלאומית", כלומר תנועה מזרחית... הטייס המתוסכל הסתלק ואנחנו המשכנו בשלנו. אני, כ"אלחוטן מדופלם", רצתי למכשיר הקשר של המטוס, שלפתי את גבישי המכשיר (בגבישים צרוב התדר הסודי של מכשיר הקשר) וליתר בטחון לקחתי גם את כל המכשיר. כבעל ידע מעבודתי בתע"ש לקחתי גם את אחד מארבעת תותחי ההיספנו-סוויסה של המטוס וכמות נכבדה של פגזים 20 מ"מ וחזרתי למשק עם ה"שלל". אהרונצ'ו תכנן שהתותח ישמש אותנו ל"הגנה על הקיבוץ מפני פלישה מצרית". לא עוברות מספר שעות ולמשק מגיע סגן-אלוף מחיל-האוויר. מיד ניגש אלי, הוא קיבל את גבישי מכשיר הקשר ולא נחה דעתו עד שקיבל גם את המכשיר שניזוק. אבל על הדינמו-גנרטור לא ויתרתי, הוא היה מונח שנים במסגריה והשד יודע להיכן נעלם. הסגן-אלוף המשיך בחקירתו על תותח ההיספנו-סוויסה, משכתי בכתפי וטענתי ש"אולי היו רק שלושה תותחים". בקיצור, הבחור חזר לבאר-שבע בפחי-נפש ובלי התותח. תוך מספר ימים התותח "עבר שיפוץ" במסגריה, הותקן על פלטפורמה ויצאנו למטווח ליד גבעת ברברה. יריתי שני פגזים והתותח הוחבא במסגריה. כחדשיים-שלושה לאחר מכן פרצה מלחמת קדש. כשזו הסתיימה, חיל-האוויר לא ויתר: יום אחד הגיע קותי (יקותיאל אדם) ולא הועילו כל תחנונינו, נפרדנו "בדמעות" מהתותח. שלום. על נפילת המטוס בעבדת סיפרו גם אהרונצ'ו ועודד [דד] מוזס ולכל אחד – גירסה משלו: המטוס בעַבְּדֶה* הסיפור של עודד: "...נסענו עם הטנדר להביא את הטייס, והזעקנו את הצבא. הטייס היה סודני, אלוף-משנה, ובּוּלִי [משה גבלינגר, מהצופים י"א] לקח אותו באמבולנס לבאר-שבע ובדרך חקר אותו מהו ה-"HIT NOMBER ONE" ברדיו רמאללה [מצעד הלהיטים היחיד ששמעו אז בארץ היה מרדיו רמאללה – בשטח ירדן]. בינתיים, אנחנו פרקנו מה שהיה אפשר מהמטוס, כל אחד לקח לו מזכרת. הייתי מרכז-משק אז וחשבתי שזאת הזדמנות בשבילנו. בינתיים הצבא שלח פייפר שחג מלמעלה ואחד התכופף החוצה, צעק לנו שנעזוב את זה ואז נפלו לו המשקפיים. רק אחרי שעה הגיע הקומנדקר של הצבא. [דד מספר שעשר שנים אחר-כך סיפר את הסיפור במסיבה משפחתית ופתאום מספר לו בעלה של בת-דודה אחת שהוא זה שישב אז בפייפר: "אני צעקתי ואתה עשית לי תנועות כאלה…". הסיפור של אהרונצ'ו: בשנת 1956 [לפני מבצע קדש], ביום שישי, התקיים קרב-אווירי מעל משאבי-שדה בין 6 מטוסים מצריים - 4 ספיטפיירים ו- 2 וומפייר, לבין 2 ספיטפיירים ישראליים. כשהתחילו חילופי האש ביניהם ראו זאת מהמשק. 4 הספיטפיירים המצריים וומפייר אחד ברחו ושני המטוסים שלנו פגעו בוומפייר השני ומהמשק ראו שהמטוס נפל לכוון עבדת ושיש עשן. אהרונצ'ו תפס רכב וכמה חבר'ה – דֵד, בולי החובש ועוד כמה, ונסעו לשם. המטוס נחת על הטרסות שלפני בית-המרחץ בעבדת ונתקע באחת מהן. מזלו של הטייס שהוא עף החוצה כי המטוס התלקח. כשהם התקרבו לטייס, בולי מחפה על אהרונצ'ו ודד מחפה על שניהם – ראו אותו יושב כמה מטרים מהמטוס הבוער. הוא הרים ידיים, בולי בדק אותו, שמו אותו על הרכב והביאו אותו לשדה-בוקר. אהרונצ'ו ביקש מבולי לאסוף את כל החפצים האישיים של הטייס במטפחת ולמסור זאת רק למי שיחתום לו שקיבל ממנו את החפצים. את הטייס החליפו אחרי מבצע "קדש" בטייס ישראלי שהופל בשארם. כאשר הרכב של המשק התקרב למקום נפילת המטוס, ראו שטנדר של מקורות נמצא שם, אך האנשים שישבו בו לא העזו להתקרב. הם ניגשו למטוס רק כאשר התקרבו אליו חברי שדה-בוקר. [בחדשות בערב הודיעו שכוחות צה"ל פגעו במטוס מצרי שהופל, ומי שהתראיין – היו אנשי "מקורות"]. * לעבדת, לפני החפירות והשיחזור, קראו עדיין "עַבְּדֶה".