קיבוץ שדה בוקר
חסר רכיב

איך המסגריה עבדה פעם

06/07/2016
איך המסגריה עבדה פעם
המסגריה שכנה בשני צריפים מבין השלושה שהיו ממוקמים לאורך כביש הכניסה הדרומי, מעברו השני של הכביש, מול מגרש הטניס של היום. במקום מגרש הטניס כיום היתה ממוקמת אז סככת-המטיילים לזכרו של איתן מינץ ז"ל שנהרג בדרכו לפטרה. כביש הכניסה לפונדק [מנוחתו עדן] היה כביש הכניסה היחידי לשדה-בוקר. בצריף האמצעי שכנה המסגריה ובצריף המזרחי היו המחרטה ו"המפעל של שרגא" [זילברהרץ ז"ל, מהכשרת הצופים י"א] שהיה בית-מלאכה לחידוש אופני ליטוש יהלומים. עד היום מחרטה זו שוכנת לה כבוד במסגריה ומשרתת מעת לעת את צרכי המסגריה, המועטים כיום. אגב, גם מחרטה זו היא מזכרת עגומה מהנסיון להקים במשק מפעל לעיבוד שבבי.
צריפי המסגריה היו צריפים זעירים למדי, ולמעשה, את כל העבודות עשינו אז בחוץ. יש להביא בחשבון שחשמל היה רק למשך 3-2 שעות ביום, מ-08:00 עד 10:00 בערך. החשמל הופעל [על ידי גנרטור] בעיקר על מנת ליצור קשר יום-יומי עם הדואר, ב"נוהל קשר" עם "רות" ו"עבור". את עיקר עבודת המסגריה עשינו בלי החשמל, ואז, כשהופעל הגנרטור, היינו עובדים כמטורפים בריתוך וכיוצא בזה, פעולות שצרכו חשמל.
באותם ימים, לפני "מבצע קדש" [1956] עבדו במסגריה שני אנשים: טוטל [דוד הדומי] שהיה המסגר המומחה, ועבדכם, שלא היה לו מושג בעסקי ריתוך ומסגרות.
במשק הוחלט יום אחד להגדיל את ענף השלחין, שכל גדלו אז היה מספר דונמים, לשטח גדול יותר. לשם כך היה צריך להתחבר לקו תת-קרקעי שהגיע עד מטע האפרסקים ז"ל. כל שטח השלחין היה מדרום לפינת-החי, מעבר לכביש. מחפרון לא היה, כמובן. בקיצור, חשפנו את הצינור, שהיה קבור בעומק כמטר, בעזרת טוּריוֹת ומַכּוּשים. עתה נותר לקדוח חור בצינור "4 ולרתך אליו את הקו החדש לכיוון מזרח ולאורך הכביש. קו המים רוקן, בעזרת מבער האציטלן קדחנו חור גדול בקו המים שאליו היינו אמורים לחבר את הקו החדש. יום תמים עבדנו ולא הצלחנו לרתך את תחילת הקו לצינור. עוד יום חלף והתוצאות – קדחת. החלטנו לעבור לריתוך חשמלי. גנרטור ריתוך לא היה וקו החשמל הקרוב היה קו תאורת הגדר. כבל חשמל גם לא היה והפתרון ה"יצירתי" שלנו היה חסר-אחריות באופן מדהים: המרחק מתאורת הגדר לנקודת הריתוך היה כ-50 מ', תקענו יתדות עץ באדמה ועליהם מתחנו חוטי חשמל גלויים עד לרתכת החשמלית. אחד מאיתנו "שמר" שלא יתקרבו לקו החשוף ושנינו ריתכנו לסרוגין. מרוב נסיונות ריתוך יצרנו בצינור פרונקל בגודל אשכולית ועדיין לא הצלחנו לרתך כהלכה את החיבור, שהמשיך להזיל מים.
קו המים לשלחין המורחב למעשה לא הושלם. החלודה שנוצרה סתמה את הנזילה שלא הצלחנו להתגבר עליה. אם יחשף אי-פעם אותו הקו, הארכיאולוגים לא יבינו מהיכן צץ לו פרונקל אדיר במקום הריתוך וכנראה יניחו שהפרונקל שימש לצרכי פולחן של תושבי הנגב הראשונים...
חסר רכיב