פינת החי הגעתי למשק אחרי אישפוז בבית חולים ובית הבראה, לאחר שבדגניה חליתי בצהבת. הייתי אמנם כ"ק [בעל כושר קרבי] אך מאחר שנפצעתי בצבא, הייתי אמור להגיע לשדה-בוקר עם הבנות בתחילת דצמבר 1964, אבל בגלל הצהבת הגעתי אחריהן. לאחר זמן קצר, כשעדיין גרתי בצריף, היה לי התקף אפנדציט, שאובחן על-ידי פולה. דד מוזס לקח אותי לבית-החולים ופולה המשיכה לדאוג לי בזמן אשפוזי ולהתענין בשלומי דרך הטלפון. לפינת-החי הגעתי כי תמיד אהבתי בעלי-חיים ויצרתי קשר עם אורי בורי [אורי בר-סלע], שהקים את הפינה מצפון לבית-הילדים הראשון ["צופית", כיום בית-התינוקות]. כאשר הגעתי היו שני כלובים: אחד לשני קופים, פאפיק ולוליטה, ולשני תוכים מדברים –מסוג ז'אקו, וכלוב עם עופות: פסיונים, ברווזים, טווסים וכן חזירונים – קביות. שני הקופים הגיעו מגן-החיות תמורת גמלים שנתנו להם. פאפיק ניצוד בהודו והיה די "מטורף". לוליטה התקבלה מגן החיות וכעבור זמן מה נולד בשדה-בוקר הקופיף צ'יפופו. כאשר צ'יפופו חלה ושילשל, ולא היו שירותים וטרינריים כמו היום, שלחתי בדיקת-צואה שלו יחד עם בדיקות של המרפאה לקופת-חולים, והתברר שיש לו סלמונלה. את התוכים קיבל בן-גוריון מהנשיא שז"ר, מאחר ששיגעו את האנשים בבית-הנשיא. התוכים למדו לצעוק: "מודי, מודי", "בוא הנה", "בוקר טוב" ולשרוק לאנשים. ביטויים הקשורים לפולה הם לא קלטו... במשך הזמן נוסף גם תרנגול עם דורבנות שרדף אחרי אנשים [זכור במיוחד שרדף אחרי ירדנה "קוץ"] ואשר איזי הררי מדגניה [שהיה כאן בשנת 1965] הרג בשוגג כאשר זה התנפל עליו. לאחר שאורי עזב [פברואר 65] לקחתי את האחריות על הפינה. ברגע שקיבלתי את האחריות יחד עם ברוך, טיפלנו במה שהיה, ניסינו קצת להוסיף, בנינו כלוב יותר יפה לתוכים. אני זוכר שהתוכי הזכר ברח פעם ובמשך שלושה ימים חיפשתי אותו בגבעות, כשאני נעזר בתוכית הנקבה שקראה לו וכך, אמנם, מצאתי אותו. בהתאם לאימרה שנהגתי לחזור עליה: "בשדה-בוקר, אם מישהו רוצה לעשות משהו – נותנים לו לעשות" – רציתי לעשות מפינת החי הקטנה משהו יותר יפה, בלי כלובים, לא רק עופות וקופים, מקום בו בעלי-החיים ישוטטו באופן חופשי. התייעצתי עם ויטוריו קורינלדי, האדריכל שעבד פה, ועם אנשים נוספים. נבחר האזור הפינתי, שיהיה גם קרוב לבתי-הילדים, והתחלנו לעבוד. כל העבודה נעשתה אחרי שעות העבודה: הגדר, בריכת-המים והמסלעה. את הסלעים למסלעה קיבלנו מהמדרשה. אני מניח שכל העבודה נעשתה ברצף. נוצר קשר טוב עם פרופסור מנדלסון מהאוניברסיטה בתל-אביב, עם פרופסור יורם יום-טוב ועם צבי חורש מרשות שמורות הטבע. בזכות הקשרים האלה הצלחנו להשיג שני צבאים, שסיפור חייהם בפינת-החי בתחילה היה עצוב: הכלבים נהגו להתרוצץ סביב הגדר של פינת החי ולנבוח, והצבאים, מרוב פחד רצו בכוח לתוך הגדר ונפצעו. כדי לפתור בעיה זו נסענו, חברים רבים, לנאות-הכיכר, קטפנו והבאנו הרבה צמחי קנה, ובגיוס בו השתתף כל המשק, חובר הסוּף לגדר בצד החיצוני, כדי למנוע קשר-עין עם החוץ. מאז לא היתה לצבאים בעיה. בהמשךך הבאנו עוד בעלי-חיים ועופות מהאוניברסיטה. פינת-החי היתה מיוחדת במינה ואנשים עלו לרגל לראות אותה. שתלנו בה דשא ושמרנו עליו על-ידי ניקויו מהגללים בכל יום. העבודה נעשתה בנוסף לעבודה בענף: הטיפול העיקרי נעשה על-ידי בורך ואריה, שקפצו לשם במשך היום ובעיקר אחרי העבודה. החברים קבלו מפתחות לפינה כדי שיוכלו להכנס אליה באופן חופשי. בסביבות המשק חיו פסמונים. תפסנו אחדים והכנסנו אותם לפינת-החי, שם עשו לעצמם מחילות במסלעה והתרבו. כאשר ביקרו בפינה אנשים מהאוניברסיטה, הם גילו שהפסמונים חולים בסכרת, מכיוון שבפינה לא ניזונו מצמח המלוח אלא ממזונות שהכילו סוכר, כמו לחם, אספסת ותערובת. לחוקרים היה מאד חשוב לחקור את הסכרת הזאת, שבתנאי מעבדה לא הצליחו להשיג, ונתנו להם פסמונים חולים. בתמורה קיבלה הפינה בעלי-חיים אחרים. דיווח על פסמון אלבינו באזור המוסך הביא ללכידתו והבאתו לאוניברסיטה לשמחת החוקרים, שטענו שהוא בעל חשיבות מיוחדת לריבוי. ב"מכון לחקר בעלי-חיים" בנס-ציונה שמעו מפרופסור מנדלסון על פינת-החי, הגיעו אלינו דרכו וביקשו לתת לנו זוג קופים שסיימו בהם את המחקר. הגיעו שני קופים ירוקים, חבשיים, עם מספרים על החזה. הזוג התרבה ובשנות השיא היו לנו 13 קופים. הם נהגו לצאת מסורגי כלוב הקופים, קפצו על העצים, אבל נשארו בתחום הפינה. זמן מה לאחר בניית פינת-החי החדשה סדרנו תנאים טובים יותר לריבוי, ולאחר השהות והרביה בכלובים, שוחררו בעלי החיים לפינה הפתוחה. את ההרחבה הראשונה עשינו לקראת בוא היעלים. לא הצלחנו להשיג יעלים בשלב זה ולכן קיבלנו מצבי חורש שני יעזים - הכלאה של יעל ועז, שנעשתה במגמה לנסות לגדל בעל חיים נוסף לבשר, נסיון שלא הצליח כי ליעזים היה בשר קשה. פרופסור מנדלסון ואנשי האוניברסיטה חששו מקירבת היעזים לעדרי היעלים במעיין, שמא יברחו ויקלקלו את הגזע של היעלים ולכן קיבלנו היתר מיוחד מרשות שמורות הטבע ללכוד זוג יעלים במעיין. בשלב הראשון מצאנו גדיים תאומים שאמם נעלמה, לקחנו אותם אך לא הסתפקנו בזה כי לא ניצלנו את הרשיון שניתן לנו. בשלב השני הצטרפנו לצבי חורש מרשות שמורות הטבע, והנחנו ביום שישי רשת בוואדי השטוח שבדרך לעין-עבדת העליון ובשבת באנו לראות מה נתפס. נדהמנו לראות תשעה יעלים זכרים, שקרניהם הסתבכו ברשת שחלקם נפצעו. הבאנו לכאן את פרופסור יגיל, שהיה אז וטרינר צעיר, ולאחר שקיבע להם את הרגליים עם גבס, ניצלו רובם. בתחילה גובה הגדר בהרחבה ליעלים היה שני מטר, אך היעלים הצליחו לקפוץ מעליה והיה צורך להגביה אותה. עופר גרינבאום [שחזר למשק לקראת קבלת הפרדס ב- 1974] הצטרף למטפחי הפינה ועם סיום עבודתו בפרדס בסוף 1977 קיבל את פינת-החי לאחריותו. עופר דחף לרכישות ולעסקי חליפין עם פינות חי אחרות. בשלב מסוים אדית הצטרפה ואז הילדים נכנסו לעבוד בפינה. עופר הכניס לפינת-החי את סוסי הפוני, וכן בעלי-חיים שאני לא חשבתי שצריכים להיות שם, כמו שועל, תן ועופות דורסים. עם כניסת הילדים לעבודה בפינה הוכנסו בעלי-חיים לכלובים קטנים ולא היתה עוד הסתובבות רבה בשטח פתוח, כך שבצד הנושא החינוכי שהצליח, שינתה הפינה את אופייה. בתקופה זו נבנה מבנה טרומי עבור "הטיפול האישי" של הילדים. גם הנוי התחיל להתקלקל, קודם הדשא בגלל הגללים ואחר כך גם דברים נוספים. לגבי הברבורים: שני זוגות הברבורים נתרמו דרך קשרים של אביו של עידו בהולנד. הטיסה נתרמה על-ידי K.L.M. והבעייה היתה שכאשר הגיעו – נדרשנו לשלם סכום גדול כמכס. בזכות חיים ישראלי הצלחנו לשחררם במחיר סימלי. ראיון שנעשה עם אריה וינד בנובמבר 2001