דליה פרנס מספרת: הגענו לשדה-בוקר - הבנות והבנים ה"כ'למדים" - בקיץ 1964, למחנה-הכנה, לפני הצבא. (הבנים הקרביים התגייסו קודם לכן) והיינו פה, ארבעים יום וארבעים לילה. אני חושבת שעבדנו בבית-אריזה, משום שיש לי תמונה שאני עומדת על המשקל הענק של בית-אריזה, והייתי עם אפרסק כזה גדול ביד. עבדנו הרבה במיון, ולא אהבתי את העבודה הזאת. כנראה בגלל הגרוד. לאחר ארבעים יום וארבעים לילה נסענו הביתה ואחר-כך התגייסנו. כמחלקת-משק היינו ב"תקופת ההכשרה". באילת-השחר. לא סיימנו את ההכשרה, בגלל שהיה להם קשה איתנו ולאחר שמונה חודשים הגענו לשל"ת בשדה-בוקר. קבלת-הפנים היתה מאד חמה. גם קודם אהבנו את המקום, התגעגענו ורצינו לחזור אליו. הרגשנו שמחבקים אותנו ודואגים לנו. זכרון חזק שלי הוא ענין המקלחות והשירותים... התרחצנו במקלחת הציבורית [מחסן בגדי-ילדים היום] בקור, ברוח, בגשם, בכל מזג אוויר - בשעה חמש אחרי-הצהריים, מתקלחים וחוזרים לחדר המיוחד שלנו, ב"מעברה". בשבילנו זאת לא היתה מעברה אלא הוילה של נעמי, רותי ודליה. מלבדנו, כולן גרו שתיים בחדר. אבל ה"שירותים" היו נוראים: שרותי עץ עם רצפת בטון חשופה. חלק מהתורנות של "בוס ערב" (שנמשכה שבוע ימים!), היתה שעתיים "סניטציה" כל יום! שאני לא יכולה לשכוח עד עצם היום הזה. היה נורא להכנס לשירותים והיה נורא עוד יותר לנקות אותם. סיוט, סיוט, סיוט! בשכונת הצריפים היה דשא (במקומו בא אחר-כך הגרניום שלא מצליח לצמוח...), היתה פינת קפה וכיור צמוד לקיר החיצוני של אחד הצריפים, ששימש אותנו לכל, גם לארוחות ארבע, לארוחות לילה וכדומה. את ההכשרה שלי כלולנית קיבלתי באילת-השחר. בשדה-בוקר היה לול מטילות ולול פטימים, אבל כמעט ולא עבדתי בפיטום כי פחדתי להסתובב שם. בכל לול כזה היו עשרה תרנגולים וכשהייתי עוברת עם עגלת התערובת, הייתי מסתכלת כל הזמן לצדדים לנשמר מתרנגול שפתאום יקפוץ עלי (הם היו קופצים!). עוד עבודה שלא אהבתי במיוחד היתה שטיפת כלי האוכל והמים, בשוקת בטון גדולה, בשמש החזקה. עבודה קשה וממש לא נעימה. אבל מאד אהבתי את העבודה עם המטילות. הייתי לבדי עם התרנגולות ויכולתי לשיר להן בקול סופרן צלול, כאוות נפשי. מלבד זה היה בלול הווי מאד נחמד, למרות שלא היו מקלחות. במקומן היתה קערת ליזול בה טבלנו את הרגלים לפני הכניסה ללול. (בכניסה לקיבוץ עדיין נמצאת בריכת הטבילה, בה טבלו את גלגלי משאיות התערובת, כאשר היתה בארץ מחלת "הפה והטלפיים"). יצאתי מהלול בגלל נחמה בשנת 1969. לאחר עבודה של ארבע שנים. אחר-צהריים אחד נחמה ואני אפינו עוגות במטבח שבצריף. תוך כדי שיחה הכרתי שהילדים בבתי-הילדים מאד מסכנים, משום שכל חצי שנה מתחלפת מטפלת בת-גרעין. ואז נחמה אמרה: "נו, אז אולי את תלכי לעבוד בבתי-ילדים?" ואמרתי בשום פנים ואופן לא, טוב לי עם התרנגולות. לא רציתי ועדת חינוך ולא רציתי הורים (כנראה הבנתי מה צפוי לי...) אבל נחמה לא הרפתה והנושא הובא לשיחת-חברים. התלבטו: האם כדאי שקודם אעבוד בבתי-ילדים ואחר-כך אצא לקורס או להיפך. מכיון שלא היו לי ילדים משלי, לא אחים קטנים ולא שכנים שטיפלתי בהם, או בקיצור: מימי לא נגעתי בילד קטן, התעקשתי קודם לצאת לקורס. אחרי קורס של שלושה חודשים ב"בית-ברל" קיבלתי הכשרה מאורה דת: יש לנקות את כל סורגי הברזל של המיטות, ואין להכנס ולעשות משהו מבלי שניקיתי את אדני החלונות. אצל אורה גם למדתי להשתמש במגב. בבית כששטפנו, אמא שלי ואני, זחלנו על הרצפה ואורה לא יכלה להרגע מהרעיון. היא חשבה שאם אני לא יודעת להשתמש במגב, אני גם לא יודעת לנקות. ידעתי לנקות, אבל לא רציתי לעשות את זה, כי היה לי הרבה יותר חשוב לשבת לשיר עם הילדים. אחרי שסיימתי לנקות הייתי יושבת עם הילדים ועם ספרי החיות, ולכל חיה היה לי שיר. כך הרגשתי שאני משתחררת ומרגישה שנעים לי עם הילדים, ולא עם הנקיון והבישול. בית-תינוקות היה בדירה המערבית של ה"אורוות". ובחדר אחד היו רויטל ואייל, ובחדר השני טיפלתי במעין, אילת ורינת, ואתן גם עברתי אחר-כך לפעוטון. מאד אהבתי את הטיפול בילדים והשקעתי את כולי בתוך הסיפור של העבודה. למדתי המון וכל מה שהיה לי - נתתי. אחרי הלידה היתה כל אמא נשארת חודש וחצי עם הילד בבית, ואחרי חודש וחצי מוסרת אותו לבית-תינוקות ועובדת ארבע שעות. אני חילקתי את ארבע השעות שלי לשלושה חלקים, מכיון שהיה חשוב לי להעסיק את הילדים בבוקר, לוודא שבצהריים כל ילד ישן במנוחה, שלו ורגוע אחרי המקלחת, ואחר-כך חזרתי שוב אחרי-הצהריים לארוחת-ארבע. ובין לבין רצתי לבית-התינוקות לילד שלי. מאד אהבתי את העבודה שלי והרבה שנים בשדה-בוקר העבודה היתה במקום הראשון, העבודה, התרבות, ובמקום האחרון המשפחה. מה שעכשו, בשעה טובה, השתנה, והמשפחה תפסה את מקומה הנכון, הראשון. חלק מראיון עם דליה, ספטמבר 2001.